אור שנעלם

ישבתי על כיסא הפלסטיק שהיה קשה כאבן מול שולחן העץ הגדול שעליו היה מונח מחשב נייד, מנורת שולחן ומליוני דפים מפוזרים. הכרחתי את עצמי לסיים לקרוא את הכתבה הארוכה של מרים, חברתי הטובה, שסוף סוף הפכה לכתבת מן המניין. הכתבה הייתה על גידול ילדים בידי הורים, או גידול הורים בידי ילדים… אני כבר לא זוכרת. מנורת השולחן האירה את הפרצוף העייף שלי, שכמעט נפל בעצלנות על השולחן הקשה. לא ידעתי מה השעה, אבל שיערתי שזה היה בסביבות השעה אחד בלילה. כשהגעתי לפסקה המסיימת בכתבה, כבר הייתי בטוחה שלא אוכל לקום מוקדם.
כשהגעתי סוף סוף למשפט המסיים, מנורת השולחן נכבתה. צרחה. בור. גשם. רוח.
"מה קורה פה?"
המשך יבוא…