אור ואש – פרק שתים

למרות הסימנים הברורים, איקסן היה מופתע. קיר לא נראתה לו כמו ילידת האור שדמיין את מראה מדי פעם. "נעים להכיר, נראה לי."
היא צחקה. "זה הפתיע אותך?"
הוא הנהן. "קצת."
היא חייכה. החדר הואר בהרבה. "אז למה הם כלאו אותך כאן?"
איקסן נאנח. כמובן שהיא באה לכאן רק כדי לתחקר אותו. "עשיתי קצת צרות בכמה ממלכות, בכל זאת אני יליד אש."
היא הנהנה. "מה עשית?"
"אני… אני בסך הכול השגתי לי דברים שאני צריך, אני נודד. אני יתום אז אני מחפש מקום לגור בו." איקסן הופתע בקלות שסיפר על עצמו לקיר, אולי כי היא היתה מוכרת לו מאוד?
הוא לא ידע איפה הוא פגש אותה, אבל היא היתה מוכרת לו. בכל שנייה איתה היא נראתה מוכרת לו יותר.
היא הנהנה. "אני מבינה אותך, ההורים שלי מתו בגיל חמש."
הוא הנהן, למרות שרצה לצעוק עליה. היא בכלל לא מבינה אותו. היא יודעת איך לנדוד כל החיים שלך? לדעת ששום מקום לא יקבל אותך? לקחת רק הפירורים הקטנים שנשארו מהאוכל ולקרוא לזה ארוחה? היא לא מבינה כלום. היא ילידת האור, הבחורה האהובה ביותר בממלכה, היא ממש לא כמוהו. הוא יליד האש, זה הלא רצוי, המשוגע, הלא שייך. היא בחיים לא תבין אותו.
אם היא היתה מישהו אחר הוא בטח היה צועק עליה, אבל משום מה הוא לא רצה לצעוק עליה. קיר נראתה קטנה ממנו בשנתיים אולי, אבל משהו קטן בה הזכיר לו אותו. זה היה מטורף, הם היו שונים מכל בחינה אפשרית: חיצונית ופנימית. אולי הוא פשוט עצבני והביקור שלה הרגיע אותו, אז הוא לא חשב ממש בבהירות.
צלצול פעמון נשמע מלמטה. קיר חייכה, וחיוך נראה מאולץ במקצת. "אני צריכה ללכת, אני אדבר עם מישהו שישחרר אותך. זה לא מגיע לך."
איקסן הביט בה, מופתע. למה לה לעשות משהו בשבילו, עוד כשהיא יודעת שאין לה סיכוי?
"בסדר…" הוא מלמל. קיר חייכה שוב והלכה. החדר הפך לחשוך בהרבה.
איקסן נאנח ושכב על הרצפה. אם קיר היתה יודעת שהוא בכלל לא רציך את העזרה שלה בשביל לצאת מכאן…
הוא חייך מעט ושלף את הפגיון המוסתר שלו. הוא יוצא מתא הכלא העלוב הזה עוד הערב.