אוצר הגריפין

תתפלאו כמה בריונים כמוכם יש!", צעקתי ועזבתי את הכיתה במהירות, שובל של דפים קרועים מאחורי.
"פחדן!", צעק רוק מקאונטי מתוך הכיתה ויצא למסדרון שמחבר את כיתות ו' יחד עם כיתות ג', אבל אני כבר הייתי בקומת הכניסה. כמה ילדים הסתכלו עליי במבט מוזר וחשבו שאני אמור להוות להם דוגמה ומר מקבת היה ליד פסל הג'ירפה.
החצר שלנו די גדולה; הבית ספר שלנו מלבני וגדול, בעל שלוש קומות. החצר נראתה כמו מלבן עם שני מרובעים, אחד בכל צד, וחצי מהחצר היה פארק שעשועים עם מגלשות, נדנדות, חבלי טיפוס ועוד כמה מתקנים, שלו היית בכיתה ח', היית יכול לדרוס אותם עם הרגל שלך.
"לאן זה בדיוק?" שאל מר מקבת ועשה תנועת יד גסה לכיוון השער שלידו עמד השומר אלכס, שישב על כיסא מפלסטיק עם רדיו כיס ביד ושמע חדשות. התחלתי להילחץ (כבר השתמשתי בכל התירוצים הידועים לעולם ולאשתו) וחייכתי חיוך רחב תמים.
"רציתי לקחת את… את… רציתי לקחת את הכדור… כן, הכדור… הוא פשוט תקוע על הגג, אז חשבתי…" גמגמתי במבוכה, מעמיד פנים כבן אדם רציני וקיוויתי שהוא יאמין לי.
"ובכן, ג'רמי, לך לקחת את הכדור. אני לא אפריע לך", אמר ונעץ בי מבט מוזר וחשוד. הוא המשיך ללכת לכיוון הכניסה הראשית.
רוק יצא בריצה מהכניסה והפיל את אדון מקבת על רגליו. "אדון מקאונטי, חצוף אחד", צעק וניסה לקום. רוק שלח בי מבטי שנאה.
"סליחה, אדוני", אמר רוק בקול צרוד. אדון מקבת קם על רגליו וניקה את האבק מבגדיו.
"ריתוק, מחר, עד שלוש", צעק והלך לדרכו. הייתי כבר מאחורי עץ אורן שגדל בגינה כך שרוק לא ראה אותי. חיפושית מגעילה למדי עלתה על רגלי (הייתה לי פוביה לחרקים. יגידו אנשים שזה לא גברי, אבל אני לא הייתי אחד מהילדים המגעילים בכיתה ב' שלא מבינים מה סובב אותם ושמחזיקים ג'וקים והיו רודפים אחרי בנות. אני היתי עם הבנות בעניין הזה, ברחתי איתם לשירותים [היה לי לפחות שמץ של כבוד עצמי ולכן רצתי אל שירותי הבנים] ונעלתי את עצמי חצי שעה). עשיתי תנועה חדה עם הרגל ורוק הסיט את מבטו לכיוון שלי וקלט אותי. "אתה מת, ג'רשמוק!", הוא צעק ורץ לכיווני. רצתי עם ספר האנגלית שלי לכיוון השומר.
"גלגס!" זעקתי (בטעות נפלט לי גלגס במקום אלכס). הזקן הפנה מבט לכיווני – כנראה הוא לא קלט שעוד רגע אני אמות – והפנה את ראשו חזרה. "תפתח את השער!" צעקתי ורצתי בסיבובים. רוק היה ממש מאחורי כשהוא זורק קללות לאוויר. אלכס סוף סוף הבין, ובגלל שבית הספר נגמר הוא פתח את השער ואני התאבדתי בריצה. שנייה לפני שיצאתי מהשער הכסוף אל החופש, רוק נתקע בעמוד חשמל וקיבל פצע גדול ואכזרי באף.
"חתיכת אידיוט. נתראה מחר, ואז תהיה מת!" צעק והניף אגרופים. הוא הלך לביתו, מנסה להסתיר את הבושה.

היום נגמר בשלום, אמרתי לעצמי. הלכתי לכיוון חנות הספרים כדי לקנות ספר כלשהו. הספרייה נמצאת בקניון, שהיה חצי קילומטר משם. רצתי בשיר ניצחון קליט במיוחד. אבל בסוף הכל התקלקל החנות הייתה סגורה לשיפוצים פסים צהובים קישטו את הדלת ומבעד לחלונות הזכוכית ראיתי גברים על סולמות אשר צובעים את קיר החנות בצבעי חום עתיק ניחשתי שהדלת תהיה סגורה אבל היא הייתה פתוחה שמתי לב שהמנעול הייה מתחתי הדלת קצת חששתי להיכנס אבל רציתי לקחת ספר שהזמנתי פתחתי את הדלת וכל העיניים הופנו אליי גבר עם פנים עגולות ומעיל פרווה בצבע חום עם מכנסיים חלקים עם פסים כחולים הוא התקרב עליי ולא אמר מילה עד שהיה כמה סנטיטרים ממני היה לו קול מפחיד "ילד עם לא ראית החנות שלי סגורה לשיפוצים"אמר בקול מחמיר "כמובן אדוני רק רציתי לקחת ספר כלשהו שהזמנתי"אמרתי בקול הכי נעים שהיה לי "חבל אני מצטער אבל צא מהחנות שלי"הוא ירק ודיבר בקול שאומר שעם אני יומר עוד מילה אחת הוא יצעק עליי הבטתי בעינייו החומות לכמה שניות ואז יצאתי בזעף "אידיוט"מלמלתי כשיצאתי החוצה מהקניון הענקי עוברים ושבים רבים חלפו על פניי אף אחד לא שם לב אליי כמובן סתם ילד בלונדיני עם עיניים חומות הלכתי לכיוון רחוב סטון הרחוב בוא אני גר היה לי בית נורמלי וממוצע התקדמתי לכיוון הפנייה שמובילה לרחוב סטון האפל הייתה זו כבר שעת צהריים ולא היה כל כך הרבה אור האמת היה די חשוך נרקומנים ופדופילים הסתובבו שם מזל שתמיד החזקתי אולר בכיס שלי ליתר ביטחון ובו הרגע עברה צמרמורת בגוף שלי ולא ידעתי למה חשבתי על הספר שלי…
בוקר יום שבת שפשפתי את עיניי וקמתי ממיטתי היום היה דיי קריר העננים אפורים כיסו את פניי השמיים זה היה נראה כאילו העולם היה מדוכדך אותו דבר שקרה לי יצאתי מחדרי על הסלון היה לי סלון רגיל חדר מרובע ולידו עוד חדר מרובע שהיה המטבח הוא היה מרוהט בשתיי ספות כחולות לבנות מתקלפות ואורונות מלאים בספרים היו מולם ובאמצע הייתה טלוייזיה רגילה נאנחתי כשראיתי שאין אף אחד בבית ישבתי על הספא בכבדות הורדתי את הגרביים שלי כדי לתת לרגליי לנשום הושטתי ידי לשלט השחור המאובק ולחצתי על כפתור הכיבוי האדום היה ערוץ 32 ערוץ החדשות הייתה שם כתבה מדכאת ומשעממת על פדופיל רוצח שאנס 5 ילדים ואז רצח אותם באכזריות הזדעזעתי לראות את האדם וכיוונתי את האצבע שלי לכיוון ערוץ המדע אבל משהו עצר אותי ראיתי שם איש שמן עם פנים מוכרות הוא היה מוכר אבל לא ידעתי מי זה הוא נראה מפוחד והוא עמד מול חנות כשהוא דיבר זיהיתי אותו מיד זה היה האיש מהחנות שסילק אותי משם "ר-ר-ר-איתי אותו, רוצח נ-נ-נורא עם מ-מ-סכה על הפנים שלו הוא כמעט ר-ר-ר-אה אותי אבל התגנבתי לדלת וברחתי הוא גנב לי חלק מהספרים!! הבן בליעל"הוא אמר בקול מפוחד ומיד הלך לכיון חנותו זה היה מוזר מי ירצה לשדוד חנות ספרים? כיביתי את הטלויזיה רעש קצר מוזר של צקצוק נעליים במשטח רטוב מלווה וזרמים קטנים של חשמל נשמע הלכתי בין המסדרון עד לחדר המחשב האורות היו עמומים והמחשב נדלק וכבה במשך הרבה זמן עד שבפעם השלישית הופיעו מילים אדומות ברקע זהב צהוב וזה מה שהיה כתוב:
אוצר טמון אוצר נפלא נמצא במעמקי האלה רק גיבור חשוך ומת את האוצר ימצא כשהשעה תתקע פעמיים האוצר יפתח ובו ימצא כוח ללא חת אשר יחזיר ערבים ורונים לחייו של הנמלט
"מה?!"אמרתי התישבתי על כיסא העור קראתי פעמיים את המשפט ולא הבנתי מה הוא אומר הייתה לי הרגשה מאוד מוזרה הספר שהזמנתי מדבר על גיבור שיצא לחפש אוצר ודווקא ביום הזה החנות נשדדה התחלתי להילחץ.מצאתי דוש אדום ופיסת נייר,שרטטתי את המשפטים על הדף.יצאתי בטריקת דלת מהחדר.אמא שלי לא הייתה בבית אז רציתי ללכת לחנות.לבשתי את המעיל השחור שלי עם בד סינטטי לבן ושלדים בצבע אדום,נעלתי את מגפי הגומי הזולים שלי וגם ג'ינס כחול.השעה הייתה צהריים השמש לאט לאט ירדה למטה סגרתי את הדלת עם מפתח גומי ויצאתי מהבניין שלי.הלכתי בזריזות בין הרחובות השוממים מדי פעם נשמעו יללות של חתולים בקרב אבל הם גוועו מהר,בין הרחובות ההומים באנשים,שמתי לב לאיש איש חליפה לבנה כשלג הוא היה נמוך ובערך בגובה שלי זה היה מוזר בגלל שהוא היה בסביבות גיל 50 היה לו כובע כאובוי לבן שמטפחת שחורה הציצה ממנה בטח בגלל שהוא היה קירח היו לו מכנסיים עם פסים שחורים שיורדים כלפי מטה הנעליים שלו היו מצוחצחות ושחורות הפנים שלו נראו לא נחמדות כאילו הוא לא חייך כבר 29 שנה לא היו לו גומות חן בשום מקום לא ראיתי לו את העיניים כי משקפיים שחורות ועגולות גם הם מצוחצחות הוא לא חייך היו לו פוקר פייס והדבר הכי מוזר היה לו קעקוע על הלחי של מין אש עם עין שמחזיק שעון חול סכין עם כת שקופה הטלטלה מחגורתו. כנראה שאף אחד לא הבחין בו כאילו הוא רואה אך לא נראה ניסיתי להתקרב עליו כשני מטרים שזזתי הוא הפך לנציב קרח שחור ואז התפוצץ והוא נעלם."ג'ימי את מתחיל להזהות"חשבתי לעצמי התקדמתי דוחף אנשים "היי ילד"מבוגר שדחפתי אותו אמר עברתי את מעבר החציה לעבר הקניון הגדול שהיו בו שתיי קומות הוא נראה כמו האמפייר סטייטס רק לא ארוך אבל גם הוא היה מצופה בחלונות הייתה כניסה ראשית עם מאבטחים באמצע ומכונת זיהוי ברזלים בתחילתה התקדמתי לכיוונה יצאתי נקי בבדיקה והרשאתי לעצמי להיכנס עשרות חנויות היו בקניון כמו "חוות פלא","חיות טרופיות".ועוד הרבה,לא היו הרבה ילדים רק בערך 6-5 ילדים שנראו כמו ביריונים לכל אחד היה סווצ'ר שחור עם גיטרה לבנה שהייתה מצוירת עליה אבל היא לא נראתה כאילו המעצב תכנן את הסווצ'ר כך זה היה נראה כאילו אם לקחו טוש לבן ושרטטו את זה לכולם היה שיער שחור ועיניים כחולות כקרח הם סתם עמדו שם ודיברו ביניהם נכנסתי לחנות הספרים דרך הכניסה הראשית שהייתה בצבע חום עתיק שעשויה מעץ ובה נחרטו המילים "הוצאה לקריאה" החנות לא הייתה כל כך גדולה היו בה הרבה מדפים מחולקים לאותיות ולז'אנרים ומה שהיה הכי מוזר שם שלא היו שום סימנים לגניבה המוחר השמן היה בקופה וחישב את המחיר לאיזו אישה זקנה חלפתי על פניו במהירות ישר לכיוון של המדף של "פנטזיה ועולמות אחרים" היו שם הרבה מאוד ספרים אבל הספר שאני רציתי זיהיתי אותו מייד הוא היה ספר עם כריכה חומה שהיה כתוב עליה אוצר הגריפין היה ציור של גריפין מוזהב ששואג ונושף אש ולידו נער בערך בגיל שלי שהיה דומה באופן מחריד לעצמי גם לו היה שיער שחור ועיניים ירוקות והוא היה עם אותו חיוך שגם אני תמיד הייתי בו תווי הפנים שלו בלטו כמו שלי אבל זה בטח סתם.הוא עלה 70 שקלים הוא בטח לא נמכר כי זה היה מחיר יותר מדי זול לספר עם 600 עמודים דפדפתי בין הדמויות של האלפים והגמדים סגרתי אותו.ואז קרה משהו משונה הספר התחיל להעלות ניצוצות זהובים והוא הרגיש חם ונעים בידיים שלי הוא התחיל לרחף לאט לאט והילה אדומה עפעפה אותו זרמים של חשמל צהוב עפפו אותו והוא נראה כמו כדור אנרגיה ענקי מקל של אש הופיע לידו וחתך דף שהיה בו ציור של חרב בינונית וחדה עם להב שנראה כמו אלף סכיני שף משלובים לסכין אחד הדף התקפל לשמונה בצורה של מלבן דק ועופף לתוך היד שלי ובו היו כתובות המילים "בלופלמה" הספר נהיה נורמלי וצנח לידיים שלי אף אחד לא הבחין במחזה המוזר הבריונים נכנסו לחנות וגם בהם אף אחד לא הבחין " Occidamus eum 1"אמר אחד " Non elegit video Lets permittant Domine"אמר השני שיותר גבוה Occidamus" 3eum et paulo facite " מחה השלישי הם הסתכלו עליי במבטי שנאה ונהיו גוש שחור ונוזלי שהתגבש לאט לאט לאלמנים שחורים גדולים ומעוותים אשר פלג הגוף העליון שלהם היה אדם עם גוון עור שחור ועיניים מעוינות ואדומות כדם כולם החזיקו סכינים שקופים על להבים סגולים שהיו מורעלים " Quid exspectas ,expugnavit! 4"אחד צעק והסתער הוא הצליף עם סכינו באוויר ונע במהירות הסתכלתי על הנייר המלבני ומלמלתי "בלופלמה"בן רגע הדף נהיה חרב שהייתה מכוסה בצבע כחול של קרח עם שלד בניצב הוא היה מרשים אך לא היה זמן האלמן השחור התקרב עליי יותר מדי והצליף מכה אגזרתי אלכסונית לשמאלי הסכין עברה מילימטר מהחזה שלי והיא הוטחה עאל מדף ספרים האלמן קיבל שוק קטן ביד וזאת הייתה ההזדמנות מעולם לא נגעתי בחרב אך הידיים שלי זזו כאילו היתי סייף מומחא קול צרחה נוראה נשמע כאשר דקרתי את האלמן בחזה בנקודה שפגעתי הלהב לא נכנס לגופו הוא פשוט עבר דרכו הוא חשק שיניים וצרח עוד פעם כשהוצאתי את החרב כתם לבן החל להתפשט על הגוף שלו הוא התפשט והתפשט עד שנותר שם פסל קרח של אלמן שחור וקפוא יד תפסה אותי מאחורה ונפלתי לאחור כאשר רעל סגלגל נוטף מפצע רחב על ידי הימנית החזקתי את הספר ואת החרב.כאשר נתפסתי לסופה של אבק כוכבים אדום היד לא כאבה וזה היה מוזר חשבתי על מה שאלמנים אמרו ומלמה לכל הרוחות החזקתי חרב ולמה הם רצו להרוג אותי איך הציור התעורר לחיים ולמה אני נמצא בכזה מצב מחורבן התעלפתי ומצאתי את עצמי עף על הלא נודע.

———————————————————————————————————————
דרך אגב את המשפטים
1תהרגו אותו
2לא ראית שהוא הנבחר בוא נביא אותו לאדון
3בואו נהרוג אותו קצת ואז נעשה את זה
4למה אתם מחכים להילחם!