אוסטרון – פרק 6

קאלירוס ישן על רשת ענפים מסוכלים של כמה עצי צ'יילד שמצא. באזור הזה לא היה כמעט ממה לחשוש על האדמה, אך קשה לשנות הרגלים של השנים. כך כל הרבה שנים. הוא התעורר לקול נהימת זאב. מוזר. לא היו זאבים בחלק הזה של היער. מיד לאחריו נשמע קול צחוק. מוזר. זאבים לא צוחקים בדרך כלל. אלא אם כן…
עיניו נפקחו לרווחה והוא עלה לתנוחת ישיבה ומלמל ברכת בוקר באלפית. צליל שליפת סכין נשמע באוויר, קול אנושי עקב אחריו: "שמעת את זה?". לבו של קאלירוס דפק בכוח על חזהו. עבר זמן רב מאז שמע קול אנושי. הוא היה חייב לשמוע אותו שוב; מיד. אבל איך? הוא הגיב לברכה. קאלירוס ברך את הבוקר מחדש.
"גלה את עצמך!" אמר הקול האנושי וקאלירוס זיהה בו פחד ובהלה.
במשך זמן מה הוא פשוט נתלה על ערסל הענפים שלו ובהה באנושי שהשמיע את הקול. אלא שהוא לא היה אנושי. הוא היה קטן יותר. לא, הוא היה דומה לאנושי. למה הוא לא אנושי? מה הוא? מה זה?
האנושי הלא אנושי התחיל לגמגם שוב אבל קאלירוס לא הקשיב לו. הוא התגנב ונתלה על ענפי הצ'יילד מסביבו עד שהגיע למלכודת ארנבים שהכין קודם לכן. "כן… כן.. זה מספיק… רחב.." הוא מלמל באלפית ועיניו סרקו את המלכודת שהכין קודם ואת האנושי שלא היה אנושי ואת הזאב שלידו. הזאב התחיל לרוץ קדימה. למה? מה קרה? למה האנושי לא זז? קאלירוס משך בזריזות בחבל שהיה אמור לשמש מלכודת צבאים, למקרה שיעבור תחתיו צבי ולא ארנבים- קאלירוס אהב להיות מוכן לכל אפשרות. החבל נמתח תחת רגליו של הזאב אך הוא היה גדול מכדי שיקשור אותו. השורש שאליו קשר את הקצה השני נשבר והזאב נפל קדימה. קאלירוס חייך. שום דבר לא הלך כמתוכנן, אבל הכול הסתדר לטובה. לא קרה לו דבר שכזה כבר מעל מאה שנים. האנושי הקטן ראה את הזאב נופל בפח ורץ לראות מה קרה לו. טיפוסי, הוא בטח רוכב עליו. והוא עמד ממש על קצה הבור. האינסטינקטים של קאלירוס בערו. הוא החליק במורד העץ בזהירות וניגש אל הבור, מאחורי האנושי. "מה אתה?" הוא לחש כשידיו לפניו ומטרתו ברורה. "מה אתה?" הוא שאל שנית, אחרי שהתקרב והכה בראשו עם המרפק. הקטן נפל והשתרע על הזאב תחתיו. קאלירוס הסתכל על שתיהם. אוכל… הם צריכים אוכל. הם יהיו רעבים כשיתעוררו. קאלירוס תמיד רעב כשהוא מתעורר. הוא הלך לחפש מזון בסביבה. יש כר קטן עם פטריות בר לא רחוק….
—— —— —— —— ——– —– —— —–
צמרות העצים נראו גבוהות מתחתית הבור. אוסטרון פקח את עיניו כאליו קם משינה עמוקה. מתחתיו גורדיו שכב כשבטנו כלפי מעלה ורגליו מקופלות באוויר, כמו כלב מחכה לליטוף. בכל זמן אחר זה היה מצחיק. אוסטרון העיר אותו וסימן לו להיות בשקט. כשהתאמן בבית לפעמים היה שם את עצמו במבחן, וחלק מהמבחנים היו יציאה ממלכודות. אבל הוא היה חייב להיות בשקט מוחלט. השד יודע מה מחכה לו בחוץ. הוא זיהה בליטת אבן וכמה שורשים שהיו יכולים לשמש אותו לטיפוס בחוצה מהבור. הוא לא היה עמוק, בערך שלושה מטרים. מזל שנחת על גורדיו, אחרת היה יכול לשבור עצם. הוא חש את הצלקת מהמכה שקיבל על ראשו. היא היתה מוחבאת היטב מתחת לשיער בצד הימני של הראש שלו. בלי להשמיע קולות מיותרים הוא נאחז בשורשים ובבליטות ולאט לאט עלה מעלה עד שראשו הגיע לפתח הבור. לא נראה אף אחד באזור, לכן החליט לצאת כולו וכך עשה. הוא שוב הסתכל למטה וגורדיו עדיין נמצא באותה תנוחה. רוחבו של הבור הגביל את גורדיו למספר מצומצם של תנועות שהיה יכול לעשות- וחזרה לעמידה לא היתה אחת מהן. צריך למצוא פיתרון…
אוסטרון הסתכל סביבו לראות אם יש דבר מה שימושי. עד כמה שהיה קשה לראות באור המועט שחדר מבעד לצמרות העצים, הוא מצא גפן מקורזל עבה דיו לשמש כחבל וכמה ענפים שבורים חזקים. שוב העיף מבט בתחתית הבור, רק בשביל לוודא של קרה נס, והחל לקשור ולכפות את הענפים אחד לשני. שתי ידיו היו עסוקות בקשירת קשר מסובך במיוחד כששמע רחש מאחוריו. מיד הפיל את פיסות העץ מידיו ופנה אחורה כשסכינו בידו. העץ שנפל קרקש מאחוריו והוא התרכז במקום ממנו הגיע הרעש. מה שלא היה שם, הוא נבהל- הוא הפיל ערמה של פטריות בר ופירות והשאיר אחריו ענפים מתנדנדים. אוסטרון הלך לאט לכיוון ערמת הפירות ולא הניח את סכינו לרגע. הוא בעט באחד הפירות שלא הכיר. הפרי היה עגול וצהוב עם קצה שדמה לחוד חנית. הוא התגלגל על הרצפה באופן תמים. "מצטער גורדיו" אוסטרון המשיך להתהלך ולהסתכל לכל הכיוונים. "אני פשוט לא יכול להוציא אותך משם כשהוא מסתכל עלינו". גורדיו השמיע נחרה.
"אני לא מבין – אתה הרי ידעת שאנחנו פה… למה חזרת עם ארוחת צהריים?"
אוסטרון חיפש למעלה, על ענפי העצים. הוא הרגיש נגיעה בכתף והסתובב אחורה עם סכין שלופה ביד מתוחה. נגלה לפניו אלף גבוה, עם שיער ארוך ופרוע בצבע שחור, ידיים ורגליים שריריות ופנים ספק מבוהלות, ספק מרחמות. הוא היה כולו מכוסה בבוץ ועלים יבשים שנשזרו בשיערו. נראה שהוא מנסה לדבר:
"אוכל… אתה, לא אני. לא" הוא נופף באצבעו לכיוון ערמת הפירות.
אוסטרון כמעט צחק. "אתה… הבאת לי אוכל?"
האלף עיכל את דבריו מספר שניות ואז חייך חיוך מלא שיניים מוכתמות ונד בראשו לאות הסכמה.
"אחרי שהפלת אותנו בבור?"
האלף נראה מבולבל. "אני לחשוב… אתם לא טובים… אני עכשיו לא חושב אתם לא טובים. אתה אולי קצת לא טוב. אתה סכין כמו חיה טורפת" הוא גמגם והדגים בחיקוי של דוב, עם פרצוף כועס וציפורניים מעוקלות לטפרים.
הפעם, אוסטרון באמת צחק. "שמעת, גורדיו?" גורדיו נהם. "שומר היערות כאן חשב שאנחנו מסוכנים, אז הוא הפיל אותנו לבור!"
אוסטרון התקרב בצעדים קשוחים והחלטיים לאלף. "תקשיב. אני לא רוצה צרות עם האלפים, אז אני אעזוב אותך בשקט. הפעם. אם תיתן לי ולזאב שלי ללכת בלי עוד טריקים. שמעת?"
אוסטרון נופף בסכין מול פניו של האלף. היא הייתה מוכתמת בבוץ.
האלף, כצפוי, נראה מבולבל. "אני.. לא לעשות צרות. אתה הולך, אני גם הולך." ואז במבט מאוכזב הפנה את גבו לאוסטרון והתחיל ללכת לכיוון ההפוך. אוסטרון נשף בהקלה. "טוב, הגיע הזמן להוציא אותך מכאן. אה, גורדיו?"
נהמת הסכמה נשמעה מתחתית הבור.
אוסטרון הרים את פיסות העץ, אחת בכל יד. "טוב, כבר עשינו דברים קשים מזה, לא?" הוא הביט בחוסר אונים בכלים שברשותו. אחד בכל יד.