אוסטרון – פרק 12

"רגע, איזה סוג של מבחן זה?" שאל אוסטרון שעה שליווה אותו לארי במסדרונות המפקדה של לרזאב. "בוא נקרא לזה מבחן שכל ישר".
השעה היתה מוקדמת בבוקר, והזריחה בחוץ עוד היתה באופק. כמובן שלא ראו כלום מתוך המסדרונות. אוסטרון חשב כמה פעמים לשאול מאין מגיע האור, אבל בכל פעם התחרט מחשש שהתשובה תהיה פשוטה מכדי שיוכל להרשות לעצמו לא להבין אותה. הם עצרו ליד אחת הדלתות. על הדלת היתה חרוטה הספרה '8'. לארי הושיט את ידו ואוסטרון עצר אותו. "רגע, מה אני אמור לעשות?"
לארי משך בכתפיו. "אתה תיכנס לבפנים. תעשה מה שתעשה. אני אחזור עוד שעה ואחליט אם עברת או לא." הוא חייך באדישות.
אוסטרון החליט שלא לנסות להבין את פקידיו של לרזאב. הוא פתח את הדלת ונכנס. בפנים היה אותו החדר שזכר שערכו לו בו את מבחן הקבלה – רק שהפעם הוא ישב בצד השני של השולחן.
קשורה לכיסא היתה נערה צעירה, פניה מכוסות.
עכשיו הכל היה מובן. הוא היה צריך לגייס אותה, כמו שגייסו אותו.
"אני אוסטרון, נעים להכיר. אני אשאל אותך כמה שאלות, ברשותך." הוא אמר בחיוכו המקסים ביותר. הנערה לא ענתה לו. פניה עדיין מכוסות. ראשה מוטה מעט הצידה. אוסטרון נאנח. הוא תפס את כיסוי הפנים שלה ומשך אותו מעליה. מתחתיו היו פנים יפות, עדינות, וישנות. הוא חשב להעיר אותה… אבל מה הכיף בזה?
הוא לקח את אחד המזרקים, הסתכל עליו באור, החזיר אותו ולקח במקומו אחד אחר. האחד הזה התאים. הוא הזריק לה מחצית מהחומר השקוף שבמזרק לזרוע. היא נעה באי נוחות. לאחר מה דקות פקחה את עיניה וראתה את בן המחצית יושב מצדו האחר של השולחן ומסתכל עליה. "בוקר טוב," הוא אמר בחיוך. היא חייכה חזרה. "זה באמת בוקר טוב. סליחה שנרדמתי, הייתי קשורה לכיסא הזה הרבה זמן" אוסטרון החניק גיחוך. "זה לא נשמע כמו בוקר טוב במיוחד." היא חשבה לרגע. "נכון… אז למה ההרגשה טובה כל כך?"
הוא צחק. "עזבי, זה לא חשוב."
היא משכה בכתפה. "אז מי אתה?"
"גם זה לא חשוב," הוא המשיך. "מה שחשוב זה מי את"
היא התרוממה מעט בכיסאה. "אה, וואו… אני קטרינה מאלורי"
מפתיע. מאלורי הוא לא שם נפוץ, ומהיחידים המשותפים לבני אדם ובני מחצית. "נעים להכיר!"
הוא ישב ושתיהם חייכו. "אז, למה את רוצה להצטרף?"
היא נראתה מבולבלת. "להצטרף לאן?"
הוא בחן אותה בעין ישרה. "את יודעת למה את פה?"
היא ניענעה בראשה. "לא. אני רק זוכרת שמישהו לקח אותי מסמטת ביין… ועכשיו התעוררתי בכיסא הזה. בוקר טוב!" היא חייכה שוב.
אז היא לא באה להתגייס. "מה עשית בסמטת ביין?"
"חיפשתי מורה דרך. אני רוצה למצוא מישהו"
אוסטרון הרים גבה. "את מי?"
קטרינה בהתה באוויר. "אני לא בטוחה, האמת. מישהו שיעזור לי למצוא מישהו אחר. מישהו שנמחק"
נמחק? איך בן אדם יכול להימחק? אדם יכל למות, את זה כל אחד ידע. אבל בשביל למחוק אדם היה צורך בהרבה כוח והשפעה. והרבה סיבות למחוק את אתו אדם. "מי זה אותו אדם שנמחק? זה שאת רוצה למצוא?"
קטרינה הישירה מבט. "מישהו בשם אוסטרון מאלורי"
אוסטרון הסתיר את ההפתעה שלו בהצלחה. "למה שמישהו ירצה למחוק אותו?"
קטרינה נאנחה. "אתה יכול להוריד את האזיקים האלה ממני?" היא אמרה ונענעה את אזיקי הברזל שכפתו את כפות ידיה לכיסא. אוסטרון כבדרך אגב נטל מפתח מהשולחן ופתח את האזיקים. קטרינה הרימה את ידיה אך לא קמה מכיסא.
זה היה מעניין. הוא היה צריך לחקור את זה יותר לעומק. אבל הם לא יתנו לה לצאת. טוב, נו.
——————————————————————–
אחרי שאוסטרון יצא מהחדר קטרינה נשארה שם לבד. היא הרגישה שמשהו מוזר. היא הרגישה כאילו היא מכירה אותו, אבל ידעה שהיא אף פעם לא פגשה אותו בעבר. היא הסתכלה מסביב והתחילה להתהלך בחדר. לא היה בו הרבה מעבר לשתי כיסאות ברזל קרים ושולחן ריק עם מגירה נעולה. אוסטרון חזר, מחכך את ידיו אחת בשניה. "לא קיבלתי אישור להוציא אותך מפה. מסתבר שהקומנדר גילה בך עניין מיוחד." קטרינה התיישבה על השולחן. "איזה סוג של עניין מיוחד?" אוסטרון התקרב אליה. "לא מהסוג שאת רוצה לחוות."
קטרינה שילבה את ידיה. "אוקיי." זה היה מוזר. היא האמינה לו. לא שזה היה דבר קשה להאמין לו, אבל היא עשתה את זה ללא שום היסוס או מחשבה. "אז מה עושים?"
סקרנותו של אוסטרון לגביה, לגבי שם המשפחה שלה, לגבי האדם שנמחק, גברה מרגע לרגע.
אוסטרון פתח את הדלת. "לא יודע. אבל מה שלא נעשה, לא נחזור לכאן."