אוסטרון – פרק 10

החדר היה חשוך, למרות שבחוץ היה אור יום. ג'אין מאלורי בהתה בחלל הריק וראתה בו את דמותה. "אוסטרון? אני לא מכירה אף אוסטרון." חצי מפניה ריצדו באור העששית והחצי השני הוסתר בצללים. קטרינה התקדמה עם הספר הפתוח בידה. הספר שלה. "תראי, ממש כאן" היא הצביעה על תבליט שעווה ליד אילן היוחסין של בית מאלורי. אוסטרון. התמונות חלפו במוחה מהר מכדי שתוכל להבחין בהן, אך הן היו נוראיות. נוראיות. היא עיוותה את פניה. "קטרינה, ילדה שלי, יש סיבה שכרתתי את הענף הזה מבית מאלורי. בבקשה, תשאירי אותו כך." היא מחתה את שמו עם אגודלה ושכבת השעווה התפוררה ונפלה, משאירה צל של סימן שפעם היה שם במקום שבו נשאר רק כתם של בושה. לקטרינה אסור לדעת. אסור לה לדעת על מה שמשפחתה עשתה. לא, אבל היא צריכה להחליט בעצמה. היא כבר יודעת להחליט בעצמה. ואם תבחר בדרך זו, שיהיה כך. "אני לא יכולה לומר לך. אני רק אעביר לך את הכעס שבי, ולא את האמת. בכדי למצוא את האמת, עלייך לחפש אותה". עיניה הדהויות התעוררו, וקטרינה הייתה כמו נקודת אור בצל החדר החשוך. היא הניחה את הספר. "לחפש? לחפש מה? ואיפה?". ג'אין חייכה. "כל מה שאת צריכה לדעת, נמצא מתחת לאף שלך, ילדה שלי". היא הרימה יד וליטפה את סנטרה. עיניה ברקו. הדלת נפתחה ושתיהן הסתובבו, חצי בבהלה. קארני נכנס. "קטרינה? הכל בסדר?" הוא הסתכל על שתיהן עומדות אחת ליד השנייה ועל הספר המונח על המיטה לידן, פתוח. ג'אין חייכה אליו. "כן, הכל בסדר. את יכולה ללכת עכשיו, קייטי". מבטים ננעצו בקטרינה מכל החדר, ובביישנות היא סגרה את הספר ויצאה מהחדר כשהוא מחובק תחת זרועה. נשארו בחדר רק ג'אין וקארני. קארני רק הסתכל בעיניה במבט שלקורא המחשבות המוכשר יותר יהיה קשה לפרש, וג'אין הסתובבה חזרה למראה. החדר נראה כאילו הולך ונהיה חשוך יותר מרגע לרגע.
— – – – – – – – – –
קטרינה לא ידעה אפילו להגדיר את הרגשתה כשיצאה מהחדר עם הספר תחת זרועה. מה זה היה אמור להיות? למה היא לא יכלה לספר לה כלום? ומה לגבי מה שקארני אמר לה? אולי באמת הכל מומצא? פרי דמיונה של אמא שלה? אבל מצד שני, למה שהיא תשלח אותה לחפש תשובות שלא קיימות?
הראש שלה פעם כמעט באותו המרץ של הלב שלה.
היא לקחה את הספר לכרם של קארני. היא החליטה שאוויר החוץ יעזור לה לחשוב. בתוך הכרם היה עץ אלון עתיק שאהבה לשבת תחתיו ולהסתכל על סביבתה, אז החליטה ללכת לשם. כשישבה תחת העץ לא היה אף אחד סביבה חוץ מהחיפושיות והציפורים הקטנות אשר באו מדי פעם להרים את הענבים שצמחו גבוה מדי.
היא לא הספיקה אפילו לפתוח את הספר ונרדמה, גבה אל העץ וראשה מונח לאחור, הספר בין רגליה.
היא חלמה על מעיין מים נקיים, אשר שותים ממנו הפילים והאריות יחד ללא הפרעה, ונשות האלפים רוחצות בו. פתאום מגיע אדם מזוקן וכולם מסיטים את מבטיהם אליו. הוא ממשיך באין מפריע, מתפשט ונכנס לאגם. נשות האלפים יוצאות ומתלבשות ולאט לאט מתחילות להתייבש. הן רוצות לחזור, אבל מתחילים לבוא עוד אנשים.
היא התעוררה.
השעה הייתה בין ערביים, והשמש גרמה לאשכולות הענבים לזהור בהילה אדומה דקה. העץ מעליה השמיע רשרושים וזז למגע הרוח. קטרינה קמה והחזיקה את הספר בידיה. היא לא תמצא כאן את התשובות שהיא מחפשת. היא צריכה ללכת למקומות אחרים. למקומות שאמא הייתה בהם. היא התחילה ללכת לכיוון היציאה, מזיעה משעות השינה תחת העץ. בחוץ חיכתה לה ג'אין. "לאן את הולכת?" היא הניחה יד על כתפה. "את יודעת לאן. את יודעת שאני חייבת" היא ענתה לה. היא הביטה בה בעיניים עצובות. "חששתי שזה מה שתגידי." היא הסיטה את מבטה והוציאה מכיסה פיסת נייר מוכתמת. "הנה. זאת המפה שעבדתי איתה כשכתבתי את הספר. רשמתי עליה הערות, אם אני לא טועה. שתדעי לפחות לאן את הולכת". היא הושיטה לה אותה והיא לקחה. "תודה…"
"אני מאחלת לך את כל ההצלחה שהיתה לי. ותשמרי על עצמך."
— — — –
קטרינה בדקה את כיסיה. לאחר שעברה בביתה הייתה מצוידת בכסף, אוכל ושתיה לכמה ימים, מפה והספר. קארני ניסה לעצור בעדה, אך היה עסוק מדי בלשכנע את ג'אין לעצור אותה מכדי להניא אתה מהמעשה בעצמו.
היא כבר התרחקה מהבית וכרגע הייתה במרכז ריביקאן, עם תיק הטיולים המשומש שקנתה מהשכן, וכל צידתה לדרך. היא הייתה צריכה למצוא את סמטת ביין. למרות שאף פעם לא הייתה ברובע הדרום-מערבי ידעה ששם נמצאים כל מי שיודע איך להגיע למקומות מחוץ לריביקאן. היא עברה את השער לרובע ומיד ראתה למה קארני תמיד הזהיר אותה מהמקום הזה. הבתים נראו כאילו נבנו בן לילה וחלקם היו שקועים באדמה. עוד חלק גדול היו שבורים וממוטטים – היא לא ידעה אם מהריסה מכוונת או פשוט מבלאי של האבן הישנה. הרבה אנשים היו ברחובות. ילדים, בעיקר. אבל הם לא שיחקו. הם ניסו למכור לה דברים. היא סירבה בנימוס והמשיכה ללכת. את סמטת ביין היה קשה לפספס – אם יש בירה לרובע, היא הסמטה הזו. ממוכרי פירות ומבשלי שיכר ועד לזונות וסרסורים – הכול נמצא בשוק המלוכלך והרועש הזה. כולם נמצאו בדוכנים וניסו למכור את מרכולתם. הזונות לא ניגשו אליה, אך גברים גדולים ומזיעים לא נרתעו במיוחד ממגע איתה. היא ניסתה להתחמק ולפלס את דרכה, בנימוס ככל שיכלה, אל עבר חנות אשר סחרה את מרכולתה מתוך קרון המחובר לשני סוסים. בתוך הקרון שכבו חפצים כמו חצים ואשפות, אלות קרב משומשות ושאר חפצים זדוניים שקטרינה לא ידעה לזהות. המוכר עמד בחוץ ועישן מקטרת. הוא היה גבר כבן חמישים, נראה בריא לגילו, בעל בגדים מטונפים, שיער חום בהיר ופאות צד מאפירות. עד שניגשה אליו לא שם לב אליה. "שלום" היא הושיטה יד ללחוץ את שלו. הוא הסיט את מבטו אליה ולידה, ואז לחץ אותה בחשדנות-מה. "כן גברת, משהו לבעלך הלוחם? או לאבא?"
קטרינה נדה בראשה. "לא, אני מחפשת לקנות לעצמי"
המוכר צחק. "אני מצטער, אני לא חושב שיש לי משהו שאת מסוגלת להרים." הוא שלח יד ולחץ את שרירי הזרוע שלה. היא נחלצה מאחיזתו. "אני לא מחפשת נשק, אני מחפשת מורה דרך"
המוכר הרים גבה. "אני לא מכיר מורי דרך. אבל אני יודע מי כן"
קטרינה חייכה. "מי?"
המוכר הושיט את ידו. קטרינה הניחה בתוכה מטבע. הוא הסתכל מאחורי כתפה, ולפני שהספיקה להסתובב לראות על מי הוא מסתכל כיסה שק את ראשה והיא נגררה משם במהירות. היא רצתה להיאבק, אך פיה נחסם על ידי יד של גבר, וידיה ורגליה נתפסו והורמו באוויר. נשאר לה רק להצטער שיצאה מביתה ונכנסה לסמטת ביין.