אומת המינוטאורים – הקדמה

לפני שאני אתחיל בסיפור, רציתי להסביר מעט דברים.
הסיפור הוא סיפור פנטזיה. מי שקורא פנטזיה – בוודאי יודע על הגזעים הרבים שיש בה. אלפים, גמדים, חצי אלפים וכן הלאה. ביניהם יש מינוטאור. הגזע המרכזי בסיפור כולו יהיה מינוטאורים.
מינוטאור, למי שלא יודע – הוא חצי שור חצי אדם.
אז.. הנה הסיפור.

"לעזאזל, חתיכת טיפש שכמוך! רד ממני גארל!", שאג קאז ונעץ מבט עצבני באחיו.
"אני לא מתכוון לזוז מפה. אני רוצה לצפות בזה", שאג גארל בחזרה.
"הס! סתמו את פיכם לפני שאני אעשה זאת בעצמי!", שאג מפקד הפלוגה הגבוה שעמד לידם. גארל וקאז השתתקו תחת מבטו הכועס של המינוטאור הגבוה והשרירי.

הם הביטו לשמיים בדאגה וראו את אותה מערבולת עננים שהסתובבה והסתובבה בשעות האחרונות. אף אחד מתושבי הכפר המינוטאורי לא הבין מהי המערבולת הזו, וקאז וגארל היו סקרנים מאוד. לפתע, ברק הצליף בשמיים ופיצוץ נוצר אי שם למעלה. הצל המאיים של תופעת הטבע המוזרה נחת על הכפר במהירות. מיד אחרי הפיצוץ, אבן אפורה נפלה מטה במהירות.
גארל וקאז נעצרו, המומים. הם ניסו לזוז ולהסתלק משם, אך האבן כבר שבתה אותם בקסמה. כעבור כמה שניות האבן פגעה בקרקע ואבנים עפו לכל עבר. ענן אבק נוצר באוויר. לאחר שקאז וגארל הבינו שהם עדיין בחיים, הם רצו אל תוך ענן העשן במהירות.
איש זקן עמד לפניהם, יוצא מן ההריסות של האבן האפורה. קאז וגארל נעצו בו מבט מודהם. הוא לא נראה כמו מישהו ששניהם הכירו אי פעם. הוא לא הגיע מאף שבטי האימפריה.
הוא היה אדם לבן, רזה וקירח. זקן אפור ירד מפניו מטה. הזקן נראה מבולבל לרגע, ואז שלף מטה עץ כהה.

קאז התקרב אליו בשקט והביט בו בדאגה. "השלום איתך קשישי?" שאל.
הזקן הביט בו לרגע, נעץ מבט כועס בקרקע ואז הביט שוב בקאז. "מה? כן! השלום איתי.." מלמל.
גארל נראה כאילו הוא מתקשה להבין משהו. "סליחה, אבל מותר לי לשאול מאיזה שבט אתה מגיע?" היסס.
"אני? אה כן! שבט הגאלים, או הטאוטונים. בעצם אני חושב שאני מגיע מהרומאים! אה לא, את הקסדה הזאת קיבלתי במתנה, לא הייתי רומאי" השיב . "רגע! הייתי מצרי!, לא.. אה כן!"
קאז פתח את פיו, אך לפני שהספיק להוציא הגה הוא נקטע. "היי! זקן מטומטם! מה אתה עושה בכפר שלי?", צעק המפקד שיצא באותו הרגע מבניין העירייה. המפקד התקדם לעבר הזקן בצעדים כבדים. הוא התקרב אליו באיטיות וסרק אותו עם מבטו.
הזקן משך בכתפיו. "אישי היקר, איני יודע. פשוט נפלתי מהשמיים, והרשה לי להגיד שכפרכם מרהיב ומקסים" ענה הזקן וטפח על גבו של קאז המבולבל.
המפקד נעץ בו מבט זועם. "ומה, לכל הרוחות הייתה המערבולת הזאת בשמיים?".
"או, זאת הייתה המערבולת שלי! ככה אני עובר ממקום למקום!" ענה הזקן וקרץ אל המפקד.
המפקד לא ידע מה להגיד. הוא היה גבוה ושרירי מאוד, אך הוא שתק. "נו, בלעת את הלשון?" שאל הזקן בבוז.
לבסוף, אמר המפקד "מטומטם! כמעט הרגת לי את אחד מחיילי הטובים!". לפני שהזקן הספיק לענות הצ'יפטן צעק "לגרדום!". חיוך סדיסטי עלה על פניו.
"לא ולא, איני אמות בכפרך העלוב!, טיפש שכמותך", התיז הזקן ברוגז קל והכה עם מטהו בקרקע הקשה.
"בסדר, אם כך אהרוג אותך עצמי!" השיב הצ'יפטן ושלף מחגורתו פגיון כסוף וקצר. הוא שלח את ידו אל בטנו של הזקן, אך גארל הסית את ידו הצידה.
"דיי! אתה המנהיג הכי עלוב שפיקד עליי אי פעם בכפר הזה!", שאג גארל בזעם. המפקד ההמום הביט בו לרגע. עוד חיוך סדיסטי עלה על פניו. "גרדום!".
לפני שהמפקד הוריד את החיוך מפניו, גארל שלף את חרבו מנדנה ותקע אותה בבטנו של הצ'יפטן. דם נשפך על הרצפה ונשמעו כמה אנקות תדהמה מן הקהל. המפקד פער את פיו והתמוטט על הרצפה. גארל שלף את חרבו והחזירה לנדנה באיטיות, המום ממה שעשה.
לפתע אחד מהמינוטאורים החל למחוא כפיים וצעק "כל הכבוד!". קריאות הידד נשמעו מכל המינוטאורים שעמדו סביבם. לפתע כל הלפידים והנרות הכבויים בכפר נדלקו, כאלו היה זה מעשה קסם.. הזקן התקרב אליהם ולחש "אני חושב שזה הזמן למשתה" וחייך.