אולי זאת טעות? – הקדמה

אנחנו סתם חבורה.
באנו ממקומות אחרים.
נפגשנו במסיבה, אני וג'וני, אני ואלכסה.
את רון הכרתי לפני, אף אחד לא צריך לדעת מזה.

אני רוצה לפעמים שנהיה חבורה רגילה.
נמאס לפעמים מכל מה שאפשר לעשות.
אני צריך להסביר, אני לא יודע איך.

נפגשנו במסיבה, נתקלתי במישהי:
'אין כלום במסיבה הזאת, למה אבא שלי רצה שאבוא לכאן? אולי גם הוא בא. אני חושב וממשיך ללכת אני לא שם לב למה שקורה סביבי. אולי אני צריך להסתכל לאן אני הולך, שלא אתקל ב… נתקלתי במישהי. עצרתי. היא הייתה עם הגב אליי, היא הסתובבה אליי. היא לא נראית בגיל שלי, היא גדולה ממני, אני בן שבע עשרה, היא נראית בת עשרים, אולי קצת יותר.
היה לה שיער שנראה צבוע, שיערה היה ג'ינג'י בקצוות הצבע דהה ונראה חום. שיערה נראה קצר. הסתכלתי אל תוך עיניה. עיניה היו כחולות. הסתכלתי אל השולחנות שמאחוריה. אבא שלי עמד ליד אחד השולחנות הרחוקים ודיבר עם מישהו.
"מי אתה?" שאלה זאת שנתקלתי בה "הי! תסתכל אליי" היא אמרה.
בחוסר רצון לא גלוי לעין הסתכלתי עליה.
"מי את?" שאלתי בחוסר עניין.
"קוראים לי אלכסה" אמרה בחיוך אך פתאום נראתה מאיימת "אל תקרא לי בשם קיצור כלשהו, ובמיוחד לא אלכס. איך קוראים לך?" אמרה ורק במשפט האחרון נראתה שמחה ולא מאיימת.
"איך קוראים לי?" שאלתי מה ששאלה אותי. לא רציתי שתדע את שמי.
"אני? אני אוכל לדעת איך קוראים לך, אם אגיד מהו שמך תגיד שזהו השם, גם אם לא תגיד אדע" אמרה והתחילה לחשוב.
אני יודע, היא לא תצליח, מי היא בכלל שתצליח לדעת איך קוראים לי?
\"דילן… לא! ג\'ו? לא… אולי דילן?\" אלכסה אמרה.
אני יודע, היא יודעת איך קוראים לי, אבל איך?
\"קוראים לי דילן אבל איך ידעת? מישהו אמר לך, מי אמר לך?\" שאלתי מהר, בלי לחשוב.
\"אם אתה בטוח שמישהו אמר לי תבדוק לבד מי, אבל עכשיו אתה בא איתי\" אלכסה אמרה ותפסה בידי. שחררתי את ידי ממנה בשנייה שתפסה אותה. הופתעתי, לא ידעתי שאהיה חזק מאלכסה, לפי המראה היא גדולה ממני בהרבה.
"דילן, תקשיב, אתה חייב לבוא איתי, אם תבוא איתי תגלה משהו שלא ידעת עליו קודם, כל מה שתצטרך זה להאמין שתוכל לעשות את זה\" אמרה בהתלהבות. זאת הפעם הראשונה שקראה לי בשמי.
\"ואיך זה שלא יכולתי לעשות את זה קודם? רק את יכולה להחליט אם אוכל?\" אמרתי בציניות.
אני יודע שאם הייתי יכול לעשות משהו וזה היה קשור אליה היא הייתה אמורה לבוא אליי, לא? זה אני שנתקלתי בה.
איך היא הכירה אותי?

לשנייה לא שמתי לב מה קורה סביבי, אני בטוח שזאת הייתה רק שנייה.
שמתי לב שאלכסה החזיקה בידי.
לא הייתי במסיבה.
בחדר שאני נמצא בו רוב הרהיטים הם לבנים. אין הרבה רהיטים.
החדר היה סגור. כל החלונות סגורים.
הייתה רק דלת אחת, הדלת הראשית.
ניגשתי את הדלת, גם היא נעולה.
אלכסה כבר עזבה את ידי.
היא הייתה ליד שולחן לבן והכינה משקה, אני לא יודע מה זה היה.
היא שמה כוס מפלסטיק על השולחן ושפכה את המשקה לתוכו כשסיימה להכין.
אלכסה סיימה לשפוך את המשקה אל הכוס ופנתה אליי. היא התכונה להגיד משהו אך דיברתי לפני שהיא דיברה.
\"מה את מתכוונת לעשות? אני יודע מה. תפתחי את הדלת\" אמרתי.
אני יודע, שמעתי המון סיפורים על בן ובת בחדר נעול לבד וזה לא נגמר בטוב.
\"מה? אני לא רוצה שיפריעו לנו, אולי אני צריכה ללמד אותך להאמין לי\" אלכסה אמרה.
התקרבתי אליה.
היא הייתה גבוהה ממני.
\"קדימה, תעשה את זה\" אלכסה אמרה \"תעיף אותי הצידה\" אמרה.
\"מה?\"
להעיף אותה? מה? למה? מה היא רוצה ממני?
הלכתי לבדוק שוב אם הדלת נעולה. אני צריך לצאת מכאן מהר.
הדלת נעולה.
אלכסה התקרבה אליי.
\"לפחות תנסה, אני יודעת על מה אני מדברת\" אלכסה ניסתה לשכנע אותי.
היא חשבה ששכנעה אותי אבל לא.
נגעתי ביד שלה וניסיתי למשוך אותה, לא משכתי אותה חזק, בכלל לא ניסיתי.
רק רציתי שתחשוב שניסיתי ותעזוב אותי.
\"את יכולה לפתוח את הדלת עכשיו?\" שאלתי.
\"לא\" ענתה מהר \"אתה רואה מה שהכנתי? תשתה את זה\" אמרה.
\"ממש לא\" אמרתי תוך כדי צחוק.
היא חושבת שאני אשתה מזה? היא טועה.
\"אם לא תשתה מה שהכנתי לא תצא מכאן בחיים\" אמרה.
יש בזה משהו. אולי כדאי לשתות מזה?
אני לא שותה, למה היא הכינה אותו, הוא לא נראה טעים.
אולי באמת אני לא אצא \'בחיים\' אם אני לא אשתה את זה.
הלכתי אל השולחן הלבן ולקחתי את הכוס.
שתיתי ממנה קצת והפלתי את הכוס למטה, היא נפלה אל הרצפה ולא נשברה.
"מה אתה עושה?" אלכסה צעקה עליי, אבל לי לא היה אכפת.
"מה שמת בזה? זה מגעיל!" צעקתי גם אני.
"לא למדת לא להקשיב לאנשים זרים?" אלכסה שאלה.
"זאת את ששמת אותי כאן ונעלת את הדלת. זה אני שצריך תשובות לא את. את יכולה עכשיו לפתוח את הדלת?" שאלתי בכעס.
"ואיפה המפתח? רק שנייה" אמרה והתחילה לחפש משהו בחדר.
אחרי כמה דקות הפסיקה לחפש.
"אני לא מוצאת את המפתח, תוכל לפתוח את הדלת?" אלכסה שאלה?
"איך? בלי מפתח?"
"תבעט בדלת"
"למה? זה לא יעזור"
"חשבתי שלך יהיה יותר קל להבין מלאלכס" אלכסה מלמלה.
"מי זה אלכס?"
"לא אלכס, ג'וני"
"מי זה?"
"מישהו בן שש עשרה" ענתה.
היא חושבת שאני מבין מזה משהו?
"אין לך איזו תמונה שלו?" שאלתי אותה. לפחות לדעת איך הוא נראה.
"אולי תראה אותו, רק תפתח את הדלת. כמו שאמרתי לך" אלכסה אמרה.
ניסיתי לבעוט בדלת. לא בעטתי בה חזק, בכלל לא. איך היא נפתחה?
"אולי תסבירי לי מה קורה כאן?" שאלתי בכעס כשיצאנו מהחדר.
"אתה לא מבין? קיוויתי שלא שאצטרך להסביר לך. אני לא יכולה להסביר לך. עכשיו ניפגש עם… מישהו שמכיר אותך, איך קוראים לו? אני לא מצליחה לזכור. ועם ג'וני" אלכסה אמרה.
אלכסה החזיקה בידי, לא התנגדתי.

אלכסה ואני הגענו לגן שעשועים נטוש.
בדרך לשם היא סיפרה לי שהיא בת עשרים ושתיים. היא ברחה ממשפחתה פעם, כשהייתה קטנה, וגילתה ששבוע אחרי שברחה כל משפחתה טסו למקום לא ידוע.
בגן השעשועים ראינו את אבא שלי, רון.
אבא שלי לא בדיוק אבא שלי, בהתחלה הוא היה כמו אח גדול חורג. אחרי ששני ההורים שלי נעלמו הוא החליט שהוא אבא שלי.
הוא בן עשרים וארבע.
ראיתי שליד אבא שלי היה עוד מישהו שנראה בגילי. לא הכרתי אותו.
הסתכלתי על אלכסה ושמתי לב שהיא בכתה.
עד שחשבתי על לבוא ולהגיד לה משהו אבא שלי הגיע ושאל "מה קרה? למה את בוכה? למה לא באת עם…" הוא עצר את דיבורו כשראה אותי.
"מי אתה?" השני התקרב ואמר.
"קוראים לי דילן, מי אתה?" אמרתי.
"לי קוראים א…" אמר וקטע את דיבורו "ג'וני" אמר לאחר שראה את מבטה הכועס של אלכסה.
למה קודם הוא רצה להגיד שם אחר? לא קוראים לו ג'וני? אולי…
"דילן, אתה יודע, לא ראית את אבא שלך הרבה זמן, כמעט חמש שנים" אבא שלי אמר וקטע מה שחשבתי.
"אבא שלך נעלם ומאז לא נמצא" הוא המשיך.
"אז איך…" התחלתי לומר אך אבא שלי קטע אותי והמשיך את דבריו.
"אני יודע, אתה לא זוכר מי אני. באתי פעם לבית שלך כשאביך לימד אותי היסטוריה. זה קרה לפני שנים, אתה בטח לא זוכר. אני זוכר מה קרה לאחותך"
למה הוא מתנהג כמו אחד שלא מכיר אותי?
למה הוא מספר על אחותי?
"איך קוראים לה?" שאלתי, אם הוא זוכר אותה בטח הוא זוכר איך קוראים לה, אם לא זה לא הוא. אני יודע שפעם הוא התאהב בה. כשהיא נעלמה הוא חיפש אותה שנה שלמה.
"איך קוראים לה? קראו לה הולי" הוא ענה. שמעתי בקולו שהוא עצוב.

"אתה חזק?" ג'וני שאל ושינה את נושא השיחה.
"מה?"
"אתה לא יודע? אנחנו נבחרנו ל… אני לא יודע למה אבל אנחנו חזקים יותר מכולם. אתה אמור להיות חזק, אני יכול לבנות כל דבר, אלכסה יודעת על מה אתה חושב רק לפי איך שאתה מתנהג, והוא" ג'וני הצביע אל עבר אבא שלי, רון, מעכשיו אקרא לו רון "אני לא יודע מה הוא עושה או יכול לעשות. אין לנו כוחות על טבעיים אבל זה גם מוזר שאנחנו יודעים הכל.
לא הכל טוב – נהיה חייבים לחיות ביחד, ניפרד מהמשפחות שלנו" ג'וני המשיך להסביר לי הכל.
"לא אכפת לי, הרגע גיליתי שהיחיד שנשאר במשפחה שלי לא רוצה להיות בה. מה אני יכול לעשות? אני בא אתכם" הודעתי לו.
"היית בא גם אם לא היית רוצה. מה אתה אוהב לעשות?" ג'וני אמר ושאל בלי קשר.
"אני? לא הרבה. ואתה?" עניתי לו בשאלה.
"אני אוהב את חברה שלי" הוא אמר אחרי דקה של שקט.
"יש לך חברה?"
"לא" ג'וני ענה "עוד לא" תיקן את דבריו.
"מה נעשה ביחד? אני מתכוון בשביל מה אנחנו צריכים להיות ביחד כולם?" שאלתי.
"אני לא יודע, אולי… אולי כל אחד צריך את השני בשביל לעשות מה שהוא טוב בו" אמר.
"אנחנו טובים בזה, למה שנצטרך אחרים?" שאלתי.
אני לא מבין אותו.'
בסוף באמת כל אחד היה צריך את השני בשביל הכוח שלו, זה מרגיש מוזר להגיד 'כוחות' אבל אין להם שם אחר.
אלכסה וג'וני לא יודעים שרון הוא אבא שלי, היה אבא שלי.

ג'וני בן שש עשרה.
צבע השיער שלו בלונדיני.
יש לו עיניים כחולות, בדיוק כמו של אלכסה.
אני זוכר שאחותי הולי (היא גדולה ממני בשבע שנים, בגיל של רון) אמרה לי פעם שהיא אוהבת מישהו. הוא וג'וני ממש דומים. היא אמרה שמישהו שנראה כמוהו נראה טוב.
אני לא מבין בזה.

אני נמצא בחבורה.
אנחנו מנסים לברוח מכולם. לא להיות במקום אחד יותר מדי.
אסור שיגלו יותר מדי עלינו.

"דילן" רון קרא לי "אנחנו יורדים מהרכבת, הגיע הזמן ללכת לחיים חדשים"
"כמו כל שבוע" אני עונה וממהר לרדת מן הרכבת.