אווטר- האגדה של שיר פרק 5

#כעבור יומים#

אני ביום הראשון בבית ספר! יאי! (אני צינית…)
הבית ספר ניראה כלכך פלצני וסנובי, הוא ניראה כאילו בובת ברבי אקיאה עליו!
בית ספר לבנות על שם וושינגטון, די מוזר בעובדה שווישנגטון הוא בן.
חיפסתי את המיספר שלי הלוקר שלי, 152, ראיתי את הלוקר שלי, באותו צבע ורוד מחליא שיש בכל בית הספר, איו.
"את חדשה פה?" שמעתי קול דקיק, היסתובבתי וראיתי נערה נמוכה מקומתי.
"כן" מלמלתי
"ברוכים הבאים לארץ הפקצות והסנוביות" היא אמרה בצחוק.
"לא יכול להיות ששכלכך נורא פה" אמרתי והיא עשת מבט של את בטוחה?
"דרך אגב אני ננסי" היא אמרה ואני חשבתי שהשם מתאים מאוד לגובה שלה
"שיר" אמרתי
וכך התחילה ידידות מופלאה.

#אחרי הלימודים#

"וואו את ממש צדקת אבל המורות יותר גרועות מהתלמידים!" אמרתי לה
"כן המורות שלנו הן גרועות, את רוצה לבוא אלי?" היא שאלה
"הלוואי שיכולתי אבל אני עליתי לפהלבד והמלווים שלי רוצים לקחת אותי לאיפה שהו" שיקרתי לה
"טוב… בי!" היא אמרה
"ביי" אני מלמלתי

#ב"בית"#

"נו האו תיתן לי לצאת רק ל-5 דקות!" אמרתי להאו
"יותר מדי מסוכן ואנחנו עדיין צריכים לימצוא את הכשף" הוא אמר
"וואו אילו שומרים! אתם שומרים עלי יותר מששומרים על מלכת אנגליה!" צעקתי
"את יכולה להיהרג" הוא אמר
"אתם לא צריכים לידאוג כי יש את המחזור של האווטר לא?" שאלתי בכעס
"אם לא תצילי אותנו אז מחזור האווטר לא ימשך, וכל העולם יחרב" הוא אמר
"אוקי, הצלחת להפחיד אותי" אמרתי אבל הבטחתי לעצמי שאני מוצאת דרך החוצה
ניכנסתי ל"חדר שלי" ונפלתי על המיטה ופתאום עלה לי רעיון, לקחתי את כל הזדינים וקשרתי אותם, שילשלתי אותם מהחלון וקפצת על הגג שמיתחת לחלון שלי,פתאום אזרתי כוחות ופשוט קפצתי.
הרגשתי איך אני נוחטת ברכות על האדמה ואני נידהמת