אהבה קטלנית פרק 1

פרק 1
1945 עיירה קטנה בטקסס,
נ.מ תומאס
בית מעץ נמצא מולי. כאשר הוא עולה באש והלהבות גדולות מדיי מכדי שרוח תכבה אותם או דלי של מים ארבעים אנשים ונשים נמצאים בבית הקטן, הצרחות ממשיכות להגיע ללא הפסק ואני רק צופה בהם.
נשרפים לאט לאט.ולא מושיט להם עזרה, ולא מנסה לפתוח את הדלת ולתת לאנשים לברוח אלא רק יושב ובוהה בהם. "שמישהו יעזור להם!" קורא כפרי אחד כאשר הוא חובש כובע ארוך עשוי זרדים, ועל פניו היה אפשר לראות שהוא מובעת מהצרחות.
"נערי! אתה מספיק חזק כדי לעזור להם, בוא איתי ויחד נוכל להציל אותם.." הוא אחוז בזרוע שלי ומנסה למשוך אותי לעבר הבקתה, הבטתי בפניו, היו לו זיפים אפרפרים על קצה הסנטר ועיניים כחולות בהירות, הוא עצמו היה אדם מלא והוא הנהן במהירות. ומבטי ננעל רק על דבר אחד.
הצוואר שלו, יותר נכון על העורק הראשי שלו, איך הוא מזרים דם אל שאר הגוף. הדם החמים והמתוק, הניבים מתחילים לצמוח ולבסוף אני מתנפל על צווארו ומשליך אותו ישירות אל הבקתה שעולה באש.

2014 בית קפה בניו יורק
פקחתי את עיניי וקול של ניפוץ כוס זכוכית מפלח את האוויר, הבטתי ישירות לעבר כף ידי והיא הייתה מלאה בשברי זכוכיות, מבטים של אנשים שהיו לידי נעוצים בי.
"אדוני.. אתה בסדר?" מלצרית אחת נדחפת אל הסיטואציה, אני מיד קם מהמקום והכיסא נגרר לאחור הבטתי שוב בכף ידי וראיתי שהפצע מתחיל להחלים, -"שיט.." קיללתי בשקט ומיד התחלתי ללכת,
"אדוני לא שילמת!" היא אחזה בידי, כמו אז. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי:
"הנה הכסף. תורידי ממני את הידיים שלך." הדגשתי את המילים האחרונות, השלכתי ערמה של שטרות על השולחן, "אדוני המשקה שלך עלה רק-"
"תשמרי לעצמך את העודף." הכנסתי את ידיי אל תוך כיסי הז'קט שלי והלכתי מהרחוב ההוא משאיר מחשבות ותהיות מאחור, כמו שתמיד הייתי עושה.
– –
תאמינו לי, להיות ערפד זה לא בדיוק מתנה כזו גדולה. כולם חושבים שזה מגניב להיות מושלם, וזה מדהים לחיות לנצח באותו מראה של מתבגר, אבל זה לא.
זה ההרגשה הכי גרועה שיש.
לדעת שאסור לך לתקשר יותר מדיי זמן עם בני אדם כי הם ישימו לב שאתה לא מזדקן, להביט בבני אדם ולרצות לבלוע את הדם שלהם.
"היי" שמעתי קול מאחוריי ונערה זינקה לעבר גבי, היא הושיטה את פניה לצד כך שיכולתי לראות אותה,
"פטרי" חייכתי לעברה, היא הייתה בעלת שיער בלונדיני מתולתל ועיניים חומות בהירות, היא ירדה מגבי ונעמדה מולי, פטרישה היא החברה שלי, היא גם ערפדית כך שאין לי מה להסתיר ממנה.
"נו איך היה היום שלך בבית הקפה?" היא פתחה בנושא שרציתי להדחיק,
"עזבי.." סיננתי והמשכנו להתקדם כאשר היא מחבקת את זרוע שמאל שלי, היא הביטה בי במבט של 'אני חייבת לדעת'
"בסדר.." גלגלתי את עיניי,
"בני האדם האלה, הם כאלה מעצבנים. הם חושבים שרק הם חיים בעולם הזה." התחלתי להתעצבן רק מהמחשבה על הזיכרון המעצבן שקרה ב1945 בטקסס. –"זה לא רק זה.. אני מכירה אותך ארבע מאות שנה ואני יודעת מתי משהו מריד אותך ומתי אתה מתלונן סתם. משהו מטריד אותך, ואלה לא בני האדם." היא העבירה את ידה אל עורפי והתקרבה לעבר שפתיי,
"אתה מתכוון לספר לי?" היא לחשה ונשכה בעדינות את שפתיה התחתונות.
"לא." אמרתי במרירות והורדתי את היד שלה מהזרוע שלי,
"אני לא יודעת מה הקטע שלך, אתה כאילו מנסה להתמודד עם הכול לבד! אבל נחש מה, אתה לא לבד פשוט פעם אחת ולתמיד תאמר לי מה עובר עלייך?" הדמעות ירדו על פניה, נדתי בראשי לשלילה והפנתי את גבי לעברה.

נ.מ לוס
בובות האימונים היו מסודרות ב3 שורות, בובות האימונים היו עשויים מעץ אלון והיה מצויר על פניהם שפתיים עם ניבים ועיניים קטנות ומרושעות. לקחתי נשימה עמוקה ועמדתי בעמידת לחימה, כאשר ידי השמאלית מאחור והיא אוחזת בפגיון עשוי עץ וידי השנייה מכווצת לאגרוף.
לפתע נכנסו 2 נערים ונערה, הראשון מביניהם היה בעל שיער בלונדיני מגולח, הייתה לו צלקת על החזה ושפתיו היו דקיקות ומרושעות. השני היה בעל שיער חום בהיר שמגיע עד לחצי גב, הוא היה כהה עור ועיניו היו מוסוות טוב בגלל צבעם. השלישית הייתה בעלת שיער אדום ארוך עד לישבן, היו לה נמשים בלתי ניתנים לספירה ועיניה לטשו בי מבט קצרצר וקולע.
"לוס, היום את תלחמי בשלושת התלמידים העוצמתיים ביותר שיש לנו כאן בבית הספר "דנג'ר בלאד".
סקוט, ונוס, ופטריק. אם תביסי אותם תעברי את מבחן אמצע החורף." קול של אישה נשמע בכול רחבי האולם.
"קדימה! בואו נראה מה יש לכם!" צעקתי לעברם, למרות שבתוך תוכי פחדתי בטירוף. הבלונדיני חייך חצי חיוך והשלושה התנפלו עליי, ניסיתי לשרוט את אחד משלושת הלוחמים המאומנים אך הם היו כמו נינג'ות, סקוט, הנער עם השיער החום הארוך הפיל את הפגיון מידי והכה את פני 3 פעמים ברציפות. נחתי על הרצפת וונוס הכתה בפניי בחוזקה עד שראיתי שחור בעיניים והתעלפתי.

"קדימה קומי.." שמעתי קול חלוש, פקחתי באיטיות את עיניי דמותו של פורטר ניצבה מולי וחייכה לעברי,
"פורטר?" לחשתי, גרוני כאב וידיי רעדו. "ברוכה הבאה לחיים חתיכת נינג'ה." הוא חייך כאשר ראה את עיניי נפקחות, פלטתי נחירה קטנה ונאנקתי לכמה רגעים.
"מבחן אמצע החורף שלי.." ראשי כאב ורק פלשבקים קטנים של מכות הכו בזיכרונותיי, הוא נאנח ועזר לי לשבת. "את לא עברת אותו לוס. זה לא סוף העולם, תמיד אפשר לבקש מועד ב'!" הוא ניסה לעודד אותי, אבל הוא לא הצליח,
"מה.. לא אני הייתי אמורה לעבור אותו, תעזור לי לקום. אני אולי אבקש מ-" אמרתי וניסיתי לעמוד אבל הצלעות שלי כאבו יותר מדיי.
"את צריכה להחלים." הוא העביר את ידו בשערותיי הבלונדיניות וחייך חיוך קטנטן, "תנוחי. תמיד יש את מועד ב' " הוא נשק למצחי וקם מהמיטה, חייכתי חצי חיוך ונשכבתי במיטה.