אהבה בלתי אפשרית פרק 6.

מה זאת אומרת?" שאלתי מבולבלת.
כולם התחמקו מהמבט שלי במבוכה.
"כן. רוב הפעמים כל הילדים המלאכים מאומצים וההורים שלהם גרים בשמיים. רק לפעמים כאשר אין להורים תפקיד חשוב הם יורדים למטה עם הילד שלהם. את ויולי מאומצות. להבדיל מסהר, יולי היא אחותך האמתית. אז, אמא שלך ושל יולי חלק מהמועצה." טרייסי אמרה.
"אמא שלי? מה עם אבא שלי?"
"אף אחד לא יודע איפה אבא שלך."
"וואו. רגע. זה אומר שגם יולי מלאכית?" שאלתי.
"כן. בדרך כלל משתנים בגילאים האלה שבין 14-18 אבל יולי בטח תשתנה עוד מעט ולא תתעכב כמוך בגלל שקודם כל היא כבר בת 15 וגם בגלל שהיא אוטיסטית."
"אתה פשוט לא רציני." פניתי לסהר.
לא היה לו את האומץ להביט לי בעיניים.
"שבע עשרה שנה אנחנו גרים באותו בית! שבע עשרה שנה שאני בטוחה שיש לנו קשר דם! אתה פשוט לא רציני." התפרצתי עליו.
"אני מצטער." הוא מלמל.
רק אז התחלתי לקלוט. אני מאומצת. אמא שלי שגידלה אותי במשך שבע עשרה שנה מעולם לא טרחה להגיד לי ששלושתנו מאומצים.
"אוקיי. כולם לבפנים." מאט אמר.
"אוי אלוהים אדירים. אני הולכת לפגוש עכשיו את האמא שאמתית שלי שמעולם לא ידעתי שקיימת ואתה מזרז אותי?!" התפרצתי על אמא שלי.
"עכשיו רוני."
נאנחתי והלכתי בכעס אחרי כולם.
הרגשתי שמישהו שם יד על הכתף שלי.
הסתובבתי אחורה במהירות ונאנחתי בהקלה כשראיתי שזה סם.
"את בסדר?" הוא שאל מודאג.
עצמתי עיניים והתענגתי על כל מגע שלו, "זה פשוט לא נקלט. היום שלי היה כל כך רגיל והוא הפך להיות הזוי ברמות מטורפות." אמרתי.
"מתרגלים. בפעם הראשונה ששמעתי שאני מאומץ, השתגעתי. ולחשוב שזה היה רק לפני חצי שנה." הוא אמר.
"זה לא רק זה. התחושה שסהר בגד בי. שכל החיים שלי גרתי איתו והוא מעולם לא סיפר לי שאני מאומצת."
הוא הנהן בכובד ראש.
הא שקע בזיכרונות שלו.
נכנסתי אחרי כולם לתוך הבניין.
הבניין היה יפה, אבל פשוט לא יכולתי להתעמק ביופי שלו
כל מה שראיתי מולי היה הרגע ההוא שבו טרייסי סיפרה לי שאני מאומצת.
מאט וטרייסי הובילו אותנו לחדר.
נכנסנו דרך דלת מפוארת לחדר פשוט.
הקירות היו מבועים בלבן, אבל הלבן מהודר כזה. נראה כאילו בלבן הזה מורכב מכל צבעי הקשת וכל הצבעים מתלכדים לבצע הלבן.
זה היה מדהים.
במרכז החדר עמד שולחן זכוכית גדול מסביבו שבעה כיסאות ואחד מהם היה גדול במיוחד ועמד בראש השולחן.
התבוננתי בפניה של האישה שישבה עליו.
שיערתי שהיא המפקדת.
הבטתי בעיניה.
עיניים כחולות כמו השמיים.
כמו העיניים שלי.
השיער שלה שחור וחלק עם פס ורוד עדין.
בדיוק כמו שלי.
אז מצאתי אותה.
מצאתי את אמא שלי.
ראיתי שגם היא בוחנת אותי.
וההבנה מנכרת גם את עיניה.
היא קמה לקראתי.
"רוני." היא אמרה בקול חם. אוהב.
"אמא." אמרתי בקו לקר. מנוכר.
"סהר. בשביל מה אתר השומר שלה אם אתה לא מספר לה על חייה?" אמא שלי-? – פנתה לסהר.
זה היה כל כך מוזר לפנות למישהו אחת בתואר 'אמא'.
היא כל כך דומה לי.
היא הייתה לבושה בג'ינס וחולצה לבנים.
הכנפיים שלה היו גדולות ומרשימות.
היא כל כך יפה.
והיא נראתה כל כך צעירה.
מעניין בת כמה היא.
היא חייבת להיות בסביבות ה-40 לפחות.
"פה את טועה. מלאכים אינם מזדקנים. הם עוצרים מלהתגבר בגיל 25 אז באופן כללי אני בת 25." היא אמרה כאילו עונה לשאלה המנכרת את הראש שלי.
רגע, היא יכולה לקרוא מחשבות?
"באופן כללי כן. באופן מצומצם רק את המחשבות הקשורות אלי. ואת הרגשות של כל אחד. לדוגמה אני יודעת שעכשיו את שמחה, עצובה, כועסת ומבולבלת." היא אמרה, מתארת את כל הרגשות שלי. "אה. ומאוהבת." היא אמרה בקריצת עין.
הסמקתי ומלמלתי משהו לא ברור.
"קוראים לי פאטי." היא אמרה. "ואני כמו שכבר הבחנת מקודם האחראית על עיר המלאכים. ובנוסף אמא לנערה מתבגרת בת שבע עשרה שכרגע קצת כועסת עלי כי לא שמרתי איתה על קשר במשך כל חייה." היא אמרה. מתארת את המחשבות שלי בשני משפטים.
כן, אני כועסת עליה.
אבל אני שמחה שפגשתי אותה.
"גם אני שמחה שפגשתי אותך." היא חייכה בנועם. "טוב, את שבע שנות חייך נשלים אחר כך. עכשיו בואי נפנה לסיבה שבגללה קראתי לכם, אבל קודם לכן," היא אמרה והחוותה בידה עלי ועל סם ומידה יצא זוהר זהוב יפיפה והוא התקדם אלינו, "הגיע הזמן שתשתנו."