אהבה בלתי אפשרית פרק 5.

אוקיי.
אני חולמת.
אין מצב שלא.
זה פשוט כל כך מוזר.
"תעזבו אותי." מאט אמר.
הסתכלתי למטה. "אתה צוחק." אמרתי.
כל מה שהיה מתחת לרגליים שלנו היה ענן לבן.
"לא אני לא."
ראיתי שכולם עוזבים אותו ומתהלכים על הענן.
"תגידו יהיה משהו יותר מוזר מזה שאנחנו מתהלכים על ענן?" שאלתי תוך כדי שאני עוזבת בזהירות את מאט.
"תלוי איך את מגדירה מוזר." סהר אמר.
"טוב, למה עשינו את העצירה הזאת? חשבתי שאמרת לשמיים לא לענן הנמוך ביותר." שאלתי.
"אם אנחנו נעוף לשמיים זה ייקח יומיים, שלושה. אנחנו עושים קיצור דרך." מאט אמר.
"מה אתם מחפשים?"
"את הדלת." טרייסי ענתה.
"טוב, תמשיכו. אני יושבת." אמרתי והתיישבתי על הענן.
"מצאתי!" טרייסי קראה ברגע שהתיישבתי.
"נו באמת.." רטנתי ונשכרתי אחריהם לאיזה דלת זהובה עם גילופים של צורות שונות.
מלאכים, קופידון וכל אלה.
נכנסתי דרך הדלת.
"וואו." אמרתי.
זה היה מקום מדהים. זה היה כאילו העתק של רחוב רוטשילד הראשי בראשון לציון רק פי מיליון יותר גדול. היו שם מלא חנויות של בגדים, נעליים, מאפיות, סטארברקס, קניונים. כל מה שאי פעם חלמתם עליו.
אבל היופי היה שהכל היה נקי וטהור. לא היו דלתות ומנעולים לחנויות. הם היו פתוחות. אבל אחד לא חשש מגניבות או פריצות. הם סמכו על המלאכים.
הלכנו- טוב יותר נכון להגיד שאני וסם הלכנו. כל השאר עפו- דרך הרחוב הענקי הזה, ופה שלי נפער יותר ויותר בכל צעד שעשינו.
הכל היה פשוט- כל כך גדול ואם זאת כל כך פשוט.
זה היה היופי פה.
"היי מאט!"
"טרייסי!"
"אוליביה!"
"סהר!"
"סם!"
הקריאה האחרונה נעשתה בכזאת אהבה ורוך שהלב שלי נצבט.
שיט. זה לא קורה לי.
לפני שהספקתי לחשוב על מה שקרה לי עכשיו בלה הופיעו חמישה מלאכים.
הם כולם התחבקו אחד עם השני ופטפטו רק אני עמדתי בצד.
"את רוני לא?" המלאכית שקראה לסם שאלה אותי.
"כן, איך את יודעת?" שאלתי מופתעת.
"זה הכישרון שלי. אני יודעת מי הוא כל אחד ואחד, טוב כל עוד הם קשורים בצורה כלשהי לחיים שלי ושל החברים שלי." היא בקול פעמונים.
"כישרון?" שאלתי.
"לכל מלאך יש כישרון. הם לא הסבירו לך את היסודות? בכל מקרה אני מלאני." היא אמרה.
"אז עוד לא השתנית מה?" היא סיימה בזאת את השיחה שלנו ופנתה לסם.
"לא." הוא ענה בקול קודר.
"את המפגש החברותי נשאיר לאחר כך. אנחנו בדרך למועצה." מאט זירז אותנו.
"טוב, אז אנחנו נראה אתכם אחד כך. בינתיים אני חייבת ללכת לתקן את הציפורן ששברתי." מלאני אמרה מתבוננת בציפורניים שלה בדאגה, נישקה את סם בלחי ונפרדה עם שאר חמשת המלאכים החדשים מאיתנו.
אני שונאת אותה.
כל כך שונאת אותה.
סנובית מטומטמת שכל מה שחשוב לה זה המראה שלה.
נחרתי בבוז.
והיא. נישקה. את. סם. על. הלחי.
אוקיי, אוקיי, עד כאן.
מה אכפת לי מסם?!
טוב זה רשמי. אני משתגעת.
ניערתי את הראש שלי בכוונה לסלק כל מחשבה מהראש.
"טוב בואו." טרייסי אמרה.
ושוב, כולם חוץ ממני וסם עפו. לפחות הם עפו בקצב שלנו.
"תגידי." סם התקרב אלי. "מה את חושבת יהיה הכישרון שלך?"
"מלאכית הרפואה בטוח שלא." אמרתי בעוקצנות.
הוא צחק.
"נו אבל תודי שזה נכון." הוא אמר.
"מודה. אבל קופידון ממש, ממש לא." אמרתי.
"מה את הכי אוהבת לעשות?" הוא שאל.
"לא יודעת. בוא פשוט נחכה ונראה." אמרה.
"ברור." הוא אמר בחיוך.
"תגיד, אז מלאני היא חברה שלך או משהו?" שאלתי.
"לא." הוא ענה במהירות. "כלומר לא בדיוק."
"שזה אומר?"
"היא האקסית שלי. אבל היא עדיין רוצה שנחזור. אבל היא לא מבינה שאני כבר מאוהב במישהי. מישהי מיוחדת." הוא הבזיק אלי מבט.
אה, אז הוא אוהב מישהי. הלב שלי נמחץ.
"מי זאת? אני מכירה אותה?" שאלתי.
הוא רק חייך ושתק.
"הגענו." מאט אמר.
מולי עמדו שערים זהובים.
זה מה שנקרא שערי השמיים. הפה שלי נפער.
השערים היו כל כך פשוטים ועם זאת כל כך גדולים.
בדיוק כמו הרחוב רק שלשערים, היה מין קסם, הם היו מיוחדים, הם גרמו לך להרגיש בטוחה.
נכנסנו דרכם ועמדנו מול בניין עוד יותר מיוחד וקסום, כאילו שאם תיכנס אליו לא יהיה רע יותר. יהיה רק טוב.
"טוב, אז את מוכנה לפגוש את אמא שלך?" טרייסי שאלה.
"אמא שלי? למיטב ידיעתי אמא שלי בבית או בעבודה." אמרתי.
סהר החוויר ונזהר לא להביט בי.
"מה, סהר לא סיפר לך? את ויולי מאומצות. מעולם לא שאלת את עצמך למה אתן כל כך שונות משאר המשפחה?"