אהבה בלתי אפשרית פרק 1.

היי. אני מוושינגטון, אני בת 17 וקצת ואני בכיתה י"א. עברתי לוושינגטון לפני כמה חודשים מישראל בגלל שאמא שלי קיבלה הצעת עבודה והייתי חייבת לעבור איתה, כי לא רציתי לעבור לגור עם אבא שלי. והייתי צריכה לטפל באחותי עדי, כי לאמא שלי אין זמן לטפל בילדה האוטיסטית שלה.
לפני כמה חודשים, החיים שלי היו נורמליים. כמה שהם יכולים להיות נורמליים כשאת בת להורים גרושים אחרי שאמא שלי גילתה שאבא בוגד בה. ילדה נורמלית ככל שאפשר, שאח שלה מת, ואחותה אוטיסטית וגם יש לה אח שהוא סתם מעצבן בגיל שלה שעוזר לה עם אחותה. ילדה נורמלית ככל האפשר שמקובלת יחסית בבית ספר, והתחילו איתה כל כך הרבה פעמים שזה כבר התחיל להימאס, שיש לה רק חברה אחת שהיא סומך עליה וידיד מאוד טוב שהיא סומכת עליו. ילדה נורמלית ככל שאפשר עם שיער השחור עדין וחלק עם פס ורוד בצד ופוני עצבני שקופץ לך העיניים ועם העיניים הכחולות ממש כמו השמיים כשלכל המשפחה שלך חוץ מלאחותך ולך יש עיניים ירוקות ושיער יותר בהיר משלך. ילדה נורמלית ככל שאפשר שמגלה שהיא צריכה לעזוב את הארץ שהיא גדלה בה ולעבור לוושינגטון. ילדה נורמלי ככל שאפשר שכל החיים שלה ישתנו.
בכמה החודשים האחרונים האלה גיליתי מי אני, מי היא המשפחה שלי, מצאתי אהבה- בערך, מצאתי חברים, מצאתי אויבים, כמעט מתתי פעמיים, או שלוש אבל מי סופר כן?
טוב, אז אני רוני, וזה הסיפור שלי. וככה הוא התחיל,
————
"רוני." אמא שלי קראה לי כדי שאני יקום.
"אני ערה. אני קמה." אני ערה כבר שעה בערך. שוב חלמתי. ולא זכרתי שום דבר חוץ ממישהו אחד.
נאנחתי. אני כבר מכירה את הפרצוף שלו עד לפרטים הקטנים ביותר. הצלקת הקטנה על השפה שלו, גומות החן שלו, קווצות השיער הקטנו שנופלות לו על המצח.
מאז שאמא שלי הודיעה לי ולאחים שלי שאנחנו עוברים לוושינגטון, אני חולמת עליו. חודש בערך, קצת יותר.
קמתי, והתחלתי להתארגן. אני טסים עוד מעט, כבר נפרדתי ממעיין ומתומר. מתחילים תקופה חדשה, בית ספר חדש, אנשים חדשים.
זה בדיוק מה שאני צריכה. לעבור לבית ספר חדש באמצע פברואר. ועוד ביום הולדת שלי. ה-23 לפברואר.
אמא שלי חשבה שזה כמו מתנה ליום הולדת ה-17 שלי.
אז זהו שלא. אני ממש לא רוצה לעזוב את הארץ. במיוחד לא ביום הולדת שלי.
המתנות ממעיין ותומר היו על השולחן לידי. מסגרת יפה ותמונה של שלושתנו מהטיול השנתי לחרמון, ומתומר דיסק עם כל השירים הכי אהובים עלי.
הלכתי למטבח, בבית הריק שלנו, כי את כל הארגזים כבר מסרנו והם צריכים להגיע לבית שקנינו בוושינגטון.
בית פרטי בעצם, עם שתי קומות וחדר לאמא שלי לי לאח שלי סהר ואחותי יולי.
כולם כבר ישבו במטבח ואכלו את ארוחת הבוקר-לילה כי עכשיו 11 בלילה והטיסה שלנו יוצאת ב-1 בלילה. הארוחה הייתה קורנפלקס עם קרטון החלב שהשארנו בחוץ בצלחות וסכו"ם חד פעמיים כי הכל כבר היה בארגזים בדרך לוושינגטון ואת האוכל כבר מזמן גמרנו.
נתתי ליולי נשיקה על המצח למרות שהיא כבר בת 15 אבל לא ממש אכפת לה, והיא החזירה לי חיוך רחב, קצת יותר מדי, אבל זה הפירוש שלה ל'היי, אני אוהבת אותך.' בגלל שהיא לא יכולה להגיד את זה.
הוצאתי לשון לסהר, והוא הוציא לי בחזרה.
"מזל טוב מתוקה." אמא שלי אמרה לי ונתנה לי נשיקה. המתנה שלי ממנה זה מכונית חדשה כשנעבור לוושינגטון.
ברור, הרי בשביל אמא שלי לקנות מכונית חדשה זה כמו לקנות גלידה, אז המכונית זה רק כדי לפצות אותי.
"תודה." אמרתי למרות שהיום הולדת שלי רק בעוד שעה, אבל, מי סופר? ולקחתי לעצמי לאכול.
"אל תשכחי לקחת את המחשב הנייד שלך, ואת הדבר הזה שקנינו לך כדי שיהיה לך אינטרנט גם בוושינגטון." אמא שלי הזכירה לי.
"זה כבר ארוז." עניתי בפה מלא קורנפלקס.
הדקות עברו לאט ובשקט, כי אני וסהר אני עצובים מהעזיבה, אמא שלנו לא ניסתה לדבר איתנו כי היא כבר ידעה איך זה יגמר ויולי.. טוב היא לא ממש יכולה בגלל העובדה שהיא אוטיסטית.
צפירה נשמעה מלמטה. המונית הגיעה. מעולה, עוד כמה שעות אני בוושינגטון.
אמא שלי ארגנה הכל בזמן שכל אחד מאיתנו הלך לקחת דברם אחרונים מהחדר שלו.
השעות הבאות עברו עליי בסיוט.
נסענו לנמל התעופה במשך עשרים דקות בערך כי אנחנו גרים בתל אביב, ועשינו את כל הדברים שצריך לעשות לפני שעולים למטוס, ומתברר שהרבה אנשים טסים היום.
בסופו של דבר עלינו למטוס, ואחרי עיכוב של חצי שעה המראנו.
נרדמתי בשעה הראשונה של הטיסה, ושוב חלמתי ושוב לא זכרתי כלום חוץ מהפנים שאני מכירה יותר מדי טוב, והתעוררתי רק כשהתחלנו לנחות. אני כבר מזמן הפסקתי לנסות להתעלם מזה, זה פשוט לא כל כך הלך לי.
ירדנו מהמטוס ושוב גילינו כמה הרבה אנשים נחתו בוושינגטון ואחרי שעה של עמידה בתורים כבר היינו במונית בדרך לבית שלנו.
ברגע שנכנסנו לבית, הודעתי שאני בחדר שלי, ולקחתי את כל הדברים שלי, המזוודות כל הארגזים והתיק עם המחשב הנייד כמובן ועליתי לתפוס את החדר עם החלון על כל הקיר וארון קיר גדול שאמא שלי אמרה שיהיה לנו. מצאתי אותו והזרקתי את כל הדברים לפנים, הוצאתי את המחשב ושמתי את הדיסק שתומר הכין לי והתיישבתי על המיטה מולי החלון.
"היי! זה לא פייר, אני רציתי את החדר הזה!" סהר התלונן כשהוא הלך למצוא לעצמו חדר.
"תתמודד." אמרתי, וחזרתי לשירים.
למרות שהיה 5 בבוקר לא הייתי עייפה וגם ככה עוד שעתיים אני צריכה לקום וללכת לבית הספר, אז החלטתי לסדר את החדר.
תוך שעה הכל כבר היה במקום שלו ואני התמוטטתי על המיטה עם כל הכריות.
"רוני!!" אמא שלי צעקה.
"מה?" שאלתי כשהיא נכנסה לחדר.
"לא הלכת לישון?" היא שאלה.
"לא."
"סידרת את החדר?"
"כן."
"למה?"
"סתם לא הייתי עייפה."
"טוב, חברה שלי, שאת הולכת ללמוד עם הבת שלה אוליביה בשכבה, קנתה לך את כל הספרים ואוליביה תביא לך אותם בבית הספר. היא תחכה לך בכניסה לבית הספר. ואת מערכת השעות את תקבלי כבר בבית הספר." היא אמרה.
"טוב. אני הולכת לישון לשעה, אז תעירי אותי עוד שעה."אמרתי.
"חסר טעם, אבל בסדר." אמא שלי אמרה ויצאה מהחדר.
"רוני, עברה שעה." אמא שלי חזרה תוך משהו שנראה כמו חמש דקות.
"אני קמה." מילמלתי ונכנסתי להתקלח אחרי שהתפנקתי במיטה שלי עוד חמש דקות.
"ישנת?" שאלתי את סהר כשירדתי למטה, אחרי שסיימתי להתארגן.
"לא." הוא אמר. "את?"
"שעה אחת." אמרתי.
"חסר טעם." הוא אמר.
"לפחות ישנתי."
"מה שתגידי." הוא אמר.
"נו אז מי אמור להביא לך את הספרים?" שאלתי.
"מישהו בשם סם. אח של אוליביה זאת שמביאה לך." הוא אמר.
"מעולה קיבלנו צמד אחים." אמרתי בציניות.
לקחתי מאמא שלי כסף לקפיטריה, אחרי שהיא הבטיחה לי שהיא קונה לי היום מכונית, לקחתי איתי את סהר ויצאנו לאוטו שאמא שלי קנתה לעצמה שמישהו הביא לפה אתמול לפני שנחתנו.
"אני נוהגת!" אמרתי.
"רק בגלל שיש לך יום הולדת." סהר רטן.
"מה שתגיד, גם ככה אני מקבלת מכונית היום, וגם אתה תקבל שבוע הבא כי יש לך יום הולדת שבוע הבא." אמרתי.
נכנסתי לצד הנהג וסהר בצד השני.
"אמא הסבירה לך איך לנסוע?" שאלתי.
"כן. פשוט תעשי מה שאני אומר לך." הוא אמר.
התחלנו לנסוע, ואחרי רבע שעה מצאנו את בית הספר, בית ספר גוד. גדול וחדש.
"איך אנחנו נמצא אותם עכשיו?" סהר שאל.
"לא יודעת. ותזכור, מרגע שעוברים את השערים האלה אנחנו לא אחים. אנחנו זרים שמעולם לא ראו זה את, ברור?" שאלתי.
"ברור, אנחנו ככה מאז החטיבה, אני חושב שאני זוכר." הוא אמר.
"רק למקרה שמוח הקטן שלך היה שוכח." עקצתי אותו.
יצאנו מהמכונית, נעלנו אותה, ונכנסנו לבית הספר. וכל אחד פנה לכיוון שונה.
ראיתי את הכניסה והתחלתי להתקדם לעברה.
הבטתי סביבי במבט מבולבל מנסה לקלוט את הסביבה.
"היי! את רוני?" מישהי שאלה אותי.
הסתובבתי וראיתי נערה בגילי עם שיער בלונדיני קופץ ועיניים ירוקות. "כן, את אוליביה?" שאלתי.
היא הנהנה, "ברוכה הבאה לוושינגטון, ולבית ספר הזה." היא אמרה.
"תודה." אמרתי. "איך זיהית אותי?" שאלתי.
"אמא שלי תיארה לי אותך, וגם טוב נראית קצת אבודה, אז.. טוב, בואי הולכים לבדוק מה המערכת שעות שלך, ואיזה מספר הלוקר שלך." היא אמרה והובילה אותי לבפנים, כנראה למזכירות.
"היי, מיכל, זאת רוני. היא הגיעה מישראל." היא אמרה לאחת הנשים כשנכנסנו למזכירות.
"מישראל?" הפנים של מיכל אורו.
"מאיפה את בארץ?" היא שאלה אותי בעברית.
"תל אביב. את מישראל?" שאלתי.
"כן. עברתי לפה לפני שנתיים. אני מתגעגעת לארץ שלנו."
"גם אני. ואני פחות מיום פה." אמרתי וצחקתי.
"טוב מיכל, המערכת והלוקר. אלא אם כן את רוצה לאחר, רוני." אוליביה קטעה את השיחה בינינו משועשעת קצת.
"אה, כן." מיכל נזכרה, והתחילה לפשפש בין כל הדפים. "הנה המערכת שלך, ומספר הלוקר של זה 435 הסיסמא כתובה מתחת למערכת." היא נתנה לי דף. ואני ואליביה נפרדנו ממנה.
"מה השעה הראשונה שלך?" היא שאלה.
"ביולוגיה, ושלך?" שאלתי.
"גם, אז ניפגש שם?" היא שאלה.
"כן." אמרתי. והיא הוציאה מהתיק שלה את כל הספרים שלי ונתנה לי אותם. "שימי אותם בלוקר, אני צריכה ללכת ללוקר שלי להוציא את הדברים שלי, כי הלוקר שלי הוא בצד השני." היא אמרה.
"אוקיי, רק תגידי, באיזה צד הלוקר שלי?" שאלתי.
היא צחקה. "את פונה בפנייה פה ימינה ויש שם לוקרים חפשי את שלך." היא אמרה ופנתה לצד השני.
הלכתי לאן שהיא אמרה לי, והתחלתי להתקדם לאורך הלוקרים.
הייתי שקועה בחיפוש הלוקר שלי, שבלי לשים לב פתאום נתקלתי במישהו.
"אני כל כך מצטערת!" אמרתי והרמתי אליו מבט.
נשנקתי.
זה הוא. זה מהחלומות שלי.