אגם המוות

"היי." אמרה מריה כשראתה את אהובה יושב על שפת המדרכה, מחכה לה.
"היי." אמר והוריד את כובע הפונצ'ו השחור שלו שחשף שיער שחור חלק. מריה התיישבה לצידו ופירקה את הצמה השחורה והמהודרת שלה ושיחקה בפוני האדום הצבוע שלה.
היא היתה בדיוק לאחר הנשף הגדול של סוף הקיץ, השמיים היו שחורים ושמלתה הכחולה כבר הציקה לה.
"הכל בסדר, לארקין?" שאלה אותו למראה מבטו העגום.
"ככה מלאכי אופל מתנהגים, הם עגומים." ענה לה לארקין.
היא הנהנה למרות שלא הבינה למה מלאכי האופל הם כאלה… מתבודדים ומדוכאים.
הוא הסיט את הפוני צד האדום שלה ונישק אותה על שפתיה הורודות, נשיקה ארוכה, עד שכאבו שפתיהם.
"אני צריך ללכת." התנתק ממנה לארקין וקם.
"לארקין, מה קורה?" שאלה אותו מריה, "אתה תמיד חייב ללכת, אתה בוגד בי?"
"ממש לא! אני אוהב אותך!" אמר ונישק אותה שוב קלות.
"אז תן לי לראות את ביתך, איפה מלאך האופל גר." התחננה אליו מריה.
לארקין השפיל מבט והרהר.
"לארקין?" שאלה אותו מריה מיואשת.
"זה מסוכן!" ענה לה.
"מה מסוכן? למה אתה מפחד עליי? אני יודעת לדאוג לעצמי ויש לי אהוב שהוא מלאך אופל!" נזפה בו מריה.
כנפיו השחורות והגדולות של לארקין נחשפו.
'הוא עומד להסתלק.' חשבה בעצב מריה.
"לא אני לא!" אמר לארקין והתיישב בחזרה לצד מריה.
"קראת את המחשבות שלי נכון?" שאלה אותו.
הוא הנהן.
"למה זה מסוכן?" שאלה אותו שוב.
"בביתי אני לא יודע לשלוט בעצמי, אני נהפך להיות… מסוכן." אמר בעצב.
"אני מאמינה בך! לא תרצה לפגוע בי, אני סומכת עליך." אמרה לו מריה ונגעה בידו.
הוא משך את ידו ממנה וחיבק אותה חזק.
"את לא מבינה, זה לא משנה כמה אני אנסה לא לפגוע בך, רוב הסיכויים שזה יקרה!"
"רוב הסיכויים! מעט הסיכויים אומרים שזה לא יקרה, אז קדימה, תאמין שזה לא יקרה." אמרה לו מריה ונישקה אותו ללחיו.
הוא הרהר קלות.
"בסדר." אמר כמישהו שחייב לעשות משהו בניגוד לרצונו.
מריה אחזה בידו וסידרה את שמלתה הכחולה. חום עז התפשט בכף ידה ואש עלתה אדומה עלתה מולם, מעלימה את כל הבתים והחנויות הסגורות. את הכביש השחור, ואת המדשאות הירוקות. היא הסתכלה בעיניו האדומות והוא חייך חיוך גדול.
"זה יכאב." אמרה בלחש, אך זה לא היה כמו שציפתה.
מריה ציפתה לשלפוחיות וכוויות אך במקום זאת, קיבלה מריה משב רוח סתוי ונעים שפיזר את שיערם. האש נצבעה בגוונים של ירוק וסגול וצבעים שלא דמיינה שיכולים להיות באש, היא אחזה חזק יותר בידו של לארקין ואמרה לו.
"אני אוהבת אותך."
"גם אני אותך." ענה לה ונישק את כף ידה.
האש דעכה לאט עד שנעלמה כליל.
כשנעלמה, היו לארקין ומריה באמצע שדה ירוק שאור שמש הבוקר מאיר אותו. עצים בעלי צמרת ורודה וכחולה היו פה ושם, ומולם נפרש אגם גדול וכחול.
"זה מדהים!" אמרה מריה כשבחנה את השטח.
"ברוכה הבאה לביתי, קדימה!" אמ ורץ לכיוון האגם הכחול.
האגם, היה עמוק וקר, כחול וצלול. הוא היה רגוע ושליו ואף חרק לא נראה בשטח חוץ מכמה פרפרים צבעוניים.
תוכים לבנים ואפורים עפו מצד לצד ולא נמאס לה לעשות אותו מסלול כמה וכמה פעמים.
"זה מרהיב!" אמר מריה ושיחקה שוב בשיערה השחור.
לארקין טהל את רגליו נעולות נעלי האולסטארס הכחולות שלו באגם, אך למרבה הפלא, הם לא נרטבו. לארקין נעמד על מי האגם הכחולים כאילו המים לא היו ולא נבראו.
"נסי גם!" אמר לה והושיט לה יד.
"אין סיוכי, אני אפול!" אמרה מריה וחייכה בביישנות.
"אני לא נהיה צעיר יותר, אני רק נשאר כזה!" התלוצצות של מלאכי האופל, נשארים צעירים לנצח כמו הערפדים.
"בסדר!" אמרה מריה ואחזה בידו של לארקין. היא קמה וצעדה על שפת האגם.
"זה כמו ללכת על גומי!" אמרה מריה בהתלהבות.
"אוהבת?" לארקין חייך.
מריה הרגישה את קור מי האגם, ואת המים הצלולים אך לא נרבה בכלל.
הוא נישק אותה ואז התנתק ממנה, חייך חיוך זדוני.
היא נישקה אותו שוב אחרי שאמרה, "אני אוהבת אותך."
הוא קירב אותה אליו ואחז בחוזק בכתפיה והחל להוריד אותה מטה.
מריה לא שמה לב שהחלה היא להירטב ולשקוע בקרקעית האדם עד שאיבדה את נשימתה מתחת למים.
"לארקין!" היא צרחה מבעד למים מנסה להאבק בידיו החזקות ולעלות חזרה.
"לארקין!" צעקה שוב ומים נכנסו לריאותיה, חמצנה הלך ואזל, עד שנגמר שלא היה.
לארקין עזב אותה, ונתן לה לשקוע במי האגם.
"מה עשיתי?" שאל עצמו לארקין כאשר יצא מהטראנס שאליו נכנס, הוא הרג את מריה!
היא שקעה ונחבטה בקרקעית האגם, שוכבת ללא אוויר וללא חיים לצד עשרות נערות אחרות שלארקין הרג כי באו לפה.
מיום זה, קרא לביתו המקולל "אגם המוות".