אגדת הפנים – הקדמה

בעבר הרחוק והמנוכר שכנו בעולם שתי סוגים של בני אדם, הסוג הראשון היה רחוק מההגדרה וקרוב ללב, טובם נבע מהחוסר, מעשיהם ומשפטיהם היו ידועים בפי כל, הם היו מוערצים.
'חסרי הפנים', כך כונו בפי האנשים, אומנם בפי עצמם היו קרואים בשם אחר, אך כך הסוג השני קרא להם.
במקום פנים רגילות הופיעה דרך קבע צללית שחורה על פניהם, אין עיניים, אף ולא פה.
דרך התנהגותם הייתה מוזרה, אך מחכימה, והם היו אהובים על כולם, כמעט על כולם.
הסוג השני היו 'בעלי הפנים', רובם אהבו את חסרי הפנים ואהדו אותם בכל, אך ברבות הימים קמה לה קבוצה קטנה וקנאית, שחיפשה את האהדה לעצמה.
הם פרסמו שמועות על חסרי הפנים, לאט אך ביעילות, הארסיות שנשבה מהם הייתה לא אנושית בעליל.
השמועות היו קשות ונוקבות, בגלל מראם המפחיד של חסרי הפנים הם גם מצאו מקום להתיישב בלב הרבה בעלי הפנים.
הם התחילו להפחית את יציאתם לציבור הרחב, מכיוון שהפכו להיות מושא ללעג, שחוק, ובעיקר פחד!
ילדים קטנים היו בורחים מהם, וזה כאב להם בליבם הרחום.
יום אחד הם החליטו חד משמעית, אנחנו לא נשארים פה!
הם קמו ועזבו את המדינה הקטנה והקסומה ועברו לגור מעבר לים הגדול במקום שבו כף בעל פנים לא נגעה מעולם.
השנאה יקדה בליבם כרגש חדש ומרתיע, אך הם לא יכלו לעצור אותה, בעלי הפנים שללו מהם את הזכות לתת, להעניק ובעיקר שללו מהם את ביתם, על זה הם לא היו מוכנים לסלוח להם, לעולם.
לעומתם בעלי הפנים בעקבות הקבוצה הקטנה הידועה בשמה "מנהיגי הפנים" שמחו לשכוח מהפחד ומהגועל שהם חשו כלפי חסרי הפנים, הוחלט חד משמעית לא לדבר עליהם לעולם.
אכן במשך הזמן הם נשכחו מלבבות כולם, אין יודעים אם הייתה זאת החלטת בעלי הפנים או שהיו אלו קסמי חסרי הפנים שהעדיפו להישכח.
קבוצת מנהיגי הפנים שלטה בכל ארץ גלוזאיה הענקית עד לגבולות הים הגדול שהקיפו אותה מכל עבריה כמו אי ענק השוכן בלב ים גדול וסוער.
אף אחד לא שאל את עצמו מדוע הם לא מתים כמו שאר בני האדם, ואף אחד לא ערער על זכותם לשלוט על הארץ הגדולה, הארס שלהם חדר בלבבות בני האדם בדרך לא ידועה והשפיע עליהם קשות.
אנשים התהלכו ברחבי הארץ ללא משמעות מיוחדת מחפשים את עצמם ומוצאים את מותם באותה צורה.
שוטטות הוצאה מן החוק בעקבות החלטתם הנמהרת והמפוחדת של מנהיגי הפנים. הפחד הגדול ביותר שלהם היה שחסרי הפנים יחליטו לחזור לבתים הישנים המוכרים והאהובים.
וכך עד היום אנו חיים תחת שלטונם של מנהיגי הפנים, שלטון של פחד ללא רחמים, הספר הזה הוא עדות לכך שיש עוד אנשים שזוכרים את אותם חסרי פנים ללא פחד, בוודאי השלטונות ימנעו את קריאתו וישמידו אותו, אך אם בכל זאת הוא מגיע לידי אדם כלשהו ברחבי ארץ גלוזאיה, סימן שהגיע הזמן לשים קץ לשלטונות הטומאה, וזאת חובתו!
על החתום
הזקן!

סגרתי את הספר בתדהמה רבה מתבוננת על הכותרת החקוקה בכריכה הישנה והמתבלה 'חלק א' מתוך אגדת הפנים', שנים לקח לי למצוא את הספר הזה ועכשיו אני מגלה שיש עוד חלקים, ידעתי שהבירורים שלי אודותיו לא יכשלו, למרות שהיו רגעים שבהם חשבתי שנגמר לי הכוח להמשיך, אבל המשכתי בלי כוחות בעידודם של ממצאים קטנים בשטח!
סוף סוף, אני! אליסיה טור, הוכיח להורים שלי שאני לא סתם מחפשת דברים ללא מטרה וללא טעם, כמו שהם טוענים.
בתוך מערת הנטיפים ששכנה ביער הענקי והאינסופי השוכן ליד העיר קורט התיישבתי על הרצפה בהקלה גדולה, חסרי הפנים, מי הם? למה אף פעם לא שמעתי עליהם? ידעתי שהשלטונות מסתירים משהו, אבל לא חשבתי שזה עד כדי כך חמור.
פחד התחיל להשתכן בליבי, אם היה בכוחם לגרש מפה את חסרי הפנים, מה הם יעשו לי ברגע שיגלו במה אני עוסקת מגיל שש עשרה ועד היום שאני בת עשרים ואחת, חמש שנים שלמות!
השאלה אם להשאיר את הספר במערה עמדה רק על קצה שפתיי אך בוודאי שאני לוקחת אותו איתי, אני חייבת הוכחה! וזאת הוכחה מספיק ברורה, בתקווה שלא משוגע תימהוני ישב במערה וכתב את הספר.
איך להמשיך מכאן? זאת שאלה רבת משמעות שבערה בתוכי, אך העדפתי לא להמשיך לחשוב על זה, ממילא יש לי דרך ארוכה עד הבית.
אני גרה בכפר קטן על חוף הים הגדול, כפר אורדק, כפר מדהים ויפיפה חבוי בין עצי היער הענקי העוטף אותו.
מצדו השני של היער נמצאת קורט העיר המסחרית השלישית בגודלה בכל ארץ גלוזאיה, לקח לי ארבעה ימים לחצות את היער עם סוסי החסון אלנד שחיכה לי בתחתית המערה בצייתנות רבה.
"הגיע הזמן לחזור" אמרתי לעצמי בחיוך של סיפוק.
יצאתי מהמערה בתחושה טובה, תחושה של ניצחון. השמש סינוורה אותי לשניות אחדות אך לאחר מכן השתרע מולי כל הנוף היפיפה של יער האורג מצדי הימני, חייכתי למול הדרך אל הבית, משמאלי עמדה עיר הבירה בעלת המגדל הענקי במרכזה הנראה אל המרחק, מקום מושבם של מנהיגי הפנים.
רעד חלף בליבי כשההבנה חלחלה בי, ברגע זה קראתי על מנהיגי הפנים מלחמה שאין ממנה דרך חזור.