אגדת אור שמש – פרק ראשון חלק א’

"לא, לא, לא, לא, לא!" צעק שיין ברכבי האוטובוס
"שיין, תריב יותר בשקט, אנשים מתסכלים," לחשה סאנה, בעודה סוגרת את הספר שלה.
"שיסתכלו," סינן שיין מבעד לנייד
"44 בקבוקי חלב על הקיר, 44 בקבוקים, קח אחד תסובב אותו סביב, 43 בקבוקי חלב על הקיר!
43 בקבוקי חלב על הקיר-"
"תסתום את הפה כבר! מה אתה אוטיסט?" צרח שיין על דרק, שהחליט להיות סופר נודניק.
"אל תצעק עליו, אתה יודע שהוא רגיש." אמרה סאנה בטון אימהי שלא ישב על קולה בנוחות.
"טוב עזוב אין לי כוח, תעשה מה שבאלך." אמר שיין וניתק את ניידו.
"בן זונה." הוא סינן בפרצוף מצוברח, בעוד סאנה הביטה בו מבט מצפוני.
"כמה זמן נסיעה מטומטמת?" הוא לחש בעצבנות ופתח את ניידו מחדש, כשבדיוק נשמעה הודעת ווטצאפ חדשה.
"תרגע, עוד עשרים דקות ואנחנו מגיעים." אמרה סאנה בחוסר סבלנות (מובהק).
"כוסאמק, אפח'ד לא יכל להסיע אותנו לשם? היינו חייבים לקחת אוטובוס שלא זז?" הוא כמעט צעק.
"מה אתה רוצה, שסבתא שכמעט בת 500 תיקח את המפתחות לפרארי שלה ותסיע אותך?" התעצבנה סאנה וסגרה את ספרה בטריקה.
"אל תשגעי אותי סאן." הוא הרכיב את האוזניות שלו בעצבנות, ושאר הנסיעה עברה בשקט (חוץ מהפעמים בהן הוא שם שיר רועש ממש, שלא אפשר לסאנה להתרכז.)
"תחנה מספר 47 – מונסאנברוק, תחנה הבאה היא תחנה אחרונה." הודיע הנהג במיקרופון שלו, בזמן ששיין וסאנה הורידו את המזוודות שלהם ושל אחיהם, מהתא שהיה מעליהם.
"קדימה, תרד דרק." אמר שיין כשהדלת נפתחה.
דרק ירד מהאוטובוס, ואחריו שיין, עם כמות נכבדת של מזוודות, ואחרונה ירדה סאנה, עם שתיי מזוודות בינוניות, ותיק גב.
"אוקיי, אז סבתא אמרה לנו בטלפון, שהתחנה נמצאת ממש ליד הבית שלה-" לחשה סאנה
"איזה חור! שאלוהים יעזור לי!" קטע אותה שיין, בהפגנת רחמים עצמיים מעוררת דמעות.
"צריך לפנות שמאלה, ואחרי זה להמשיך ישר, רחוב פיטפול מספר 4." היא התחילה ללכת בחיוך מרוצה.
"פיטפול? אפילו לרחובות יש שם מוזר בעיר הזאת!" צעק שיין לשמיים (שלמרבה הפלא, לא החזירו לא תשובה)
"אני דווקא מוצא את העיר הזאת מיוחדת." לחש דרק
"אתה מוצא בקליפת בננה ייחוד, למה שלא תמצא גם פה?" סינן שיין בעצבנות "אני מקווה שלפחות הבנות פה שוות משהו," אמר שיין לאחר הפנייה שמאלה.
"דרק אתה מפגר מאחור," אמרה סאנה כשהסתובבה אחורנית. "אתה אמור לדאוג לו, אידיוט, לא לגודל הישבנים שיש לבחורות שפה." היא גלגלה את עיניה.
"ישבנים?" גיחך שיין "מי אומר ישבנים? דרק תלך יותר מהר! אתה גם ככה לא סוחב כלום יא מפונק!" הוא צעק.
"הגענו." חייכה סאנה למראה הבית הגדול, והחברותי לעין, אליו הוצמדה אורווה
"יש כאן ריח של פרות," שיין כמעט ודמע.
"אתה צריך לדעת…" גיחכה סאנה.
"אתם חושבים שיהיה לנו טוב כאן?" נעמד דרק ליד אחיו, שעמדו מול הבית, מתבוננים בגודלו.
"ברור! טוב, לפחות לך, שמעתי שלסבתא יש אמבטיה מתכווננת עם שלוש הטבות: חנק, חנק ארוך, והחלקה ושבירת ראש! מעניין איך בנו את זה." עקץ שיין
"תסתום את הפה שיין." לחשה סאנה
"בטח שיהיה לנו טוב דקי." היא חייכה אליו בטוב לב (שלעתים צץ ממנה כששיין היה מעליב את דרק.)
"זה סוס או שאני מדמיין?" שאל שיין בנחרדות. "מה סוס עושה פה?"
"אני מניחה שהוא הסוס שלה." אמרה סאנה והתקדמה בשביל האבנים לבית הגדול.
"למה שאישה זקנה תצטרך סוס?" הוא צעק במלודרמטיות "אלוהים קח אותי מכאן!"
"למה שלא תשתוק? מעכשיו כאן אנחנו גרים, תתגבר על זה!" למרבה הפתע, זאת לא סאנה שדיברה, (מה שהיה מאוד לא צפוי, הרי לסאנה מתאים בדיוק דברים כאלה לומר.) אלא דרק.
"אל תדבר אליי ככה. אני אחיך הגדול," אמר שיין בטון נעלב. "סאן תדפקי כבר בדלת!" הוא ילל מאמצע השביל, בעוד מזוודה אחת נשמטה מידיו ונפתחה.
"אוקיי, אוקיי." לחשה סאנה והרימה את מבטה גבוהה לשמיים
"לא רואים כאן את השמש." היא לחשה.
"יש כאן המון עננים." חייך אלייה דרק ודפק על דלת הכניסה.
"צודק," סאנה החזירה לו חיוך