אגדת אוֹסְפִיָה – פרק שני

~פרק שני~

החגיגות כבר החלו, אך לוריאן לא מיהרה לצאת החוצה. היא ידעה שזה הרגע הכי מתאים להוכיח להוריה שהיא מסוגלת להתנהג בבגרות, ולשלוט בממלכה יום אחד בעתיד. כרבע שעה לאחר כניסת האורחים, שעתה של לוריאן הגיעה, והמוזיקה בחדר הנשפים הופסקה. "אני מכריז בזאת, על כניסתה של הוד מעלתה, נסיכת ממלכת אוספיה, לוריאן" אמר הכרוז בקול רם. בתזמון המושלם, הדלתות הגדולות והזהובות שבקומה השנייה נפתחו ולוריאן נכנסה פנימה, החיוך שלה כבש את כולם. האנשים הסתכלו על שמלתה התכולה הבהירה שהשתרכה מאחוריה, על הכתר הנוצץ שהיה מונח בזהירות על ראשה, על שערה שהיה שזור בפרחים תכולים ולבנים, ועל הכפפות הלבנות שלבשה על ידיה.
"אני מודה לכולם שהגעתם הנה, ליום הולדתי השש עשרה. הבה ניתן לנשף להתחיל" אמרה בהתרגשות
אביה, המלך אריסטו, עלה אליה בחיוך, והושיט לה את ידו. היא אחזה בו בחוזקה והם ירדו אט אט במדרגות שעליהן פרוש שטיח אדום מנצנץ. לוריאן החזיקה במעקה הלבן וביד השנייה הרימה את שמלתה הרחבה. אביה שילב את ידו בידה. בזמן שירדו, הקהל פינה את הרחבה לריקוד הוואלס. אריסטו הזיז את שערה הצידה ונישק אותה במצחה. לוריאן חיבקה אותו בחוזקה. כדקה לאחר מכן הצטרפו עוד זוגות שרקדו על הרחבה. הריקוד נמשך לחצי שעה, ולאחר מכן המוזיקה נחלשה והקהל הופנה אל האולם השני שם התקיימה הסעודה הגדולה.
באולם היו עשר שורות ארוכות של שולחנות בהם ישב הקהל, ושורה אחת קצרה יותר בה ישבה משפחת המלוכה. "האוכל נהדר נכון?" שאלה טיארה את בתה. אך לוריאן לא הקשיבה. היא הסתכלה על אחד משומרי הממלכה בצידו השני של האולם. היא צחקה בשקט, הם היו ידידים טובים, הוא תמיד היה שם בשבילה כשהייתה צריכה, הוא תמיד גרם לה לחייך כשהייתה עצובה. "קונור לא נושא היום, את צריכה היום להיות עם המשפחה." נזפה בה אמה. לוריאן לקחה כף מהסלט בניסיון להראות לאמה שהיא מפסיקה, אך הם המשיכו להסתכל אחד על השנייה. הוא הצחיק אותה בדרכו בזמן ששתתה, והיא ירקה בטעות מים מפיה.
"לוריאן!" הרימה טיארה את הטון.
"מה?!" לחשה ברוגז
"היום תהיי עם משפחתך וקרובייך, קחי הפסקה קטנה מקונור, תהני מהיום הזה, ואל תעשי בושות!"
"הוא קרוב" התחכמה
"את הבנת אותי"
לוריאן עשתה סימן של 'נדבר אחר-כך' לקונור וחזרה לאכול מן המטעמים שהיו על שולחנה
המנה השנייה נגמרה. ולוריאן התחילה בנאומה.
"משפחתי, חבריי, ואורחים רבים אחרים. אני מודה לכולכם שהגעתם הנה, ביום המיוחד הזה, יום הולדתי. לפני כשש עשרה שנים, נולדתי להורי, מלך הממלכה-אריסטו, והמלכה-טיארה. מגיל צעיר לימדו אותי, שעליי להיות חזקה, סמכותית, אופטימית ועוד מגוון ערכים אחרים. את רובם לקחתי, והיום, אני מוכנה להתנהג בבגרות ובעוד כמה שנים, כאשר אוכתר כמלכה, אמלוך ביושר, בכבוד, ובגאווה. במשך שש עשר השנים הללו, גדלתי אל תוך מערכת הפוליטיקה של הממלכה, אך בו-זמנית בניתי לי אופי, חיים, וקשרים.
בתור בתם הראשונה, הורי גידלו אותי בדאגה, אך בשמחה גם כן. תמיד דאגו שאהיה מאושרת, שאקבל מה שארצה, והיום, זהו הזמן המתאים להודות על כל חיי, וגם להבטיח, שעוד אתם תראו אותי משגשגת ומצליחה בתחומים רבים.
הקסם תמיד היה בחיי. מאז גיל חמש, אני זוכרת את עצמי לומדת יום-יום כשפים ולחשים שונים עם מורתי, אייסיס, אליה אני מודה רבות. זה הלך לי בקלות, ישנם שאמרו שנועדתי לגדולה בכל שקשור לקסם.
בגיל שתיים-עשרה הצטרף אליי לשיעורי הכשפות אחי, ברייד. שנולד חמש שנים קודם לכן. הוא הביא למשפחה אור חדש, מאז ועד היום. הוא מצחיק, מחייך המון, ומדביק אנשים בשמחתו.
ישנם להודות לעוד אנשים רבים, סביי וסבותיי אר שומרים עלי מלמעלה, חבריי, מוריי,ועוד. אך הזמן מתקצר ומתקצר ואני רק רוצה להגיד לכם לסיום, לקהל הגדול שהתאסף היום לכבודי, ובעצם לממלכה כולה. אל תפסיקו להאמין. בעתיד, בלוחמי הממלכה אשר שומרים עליכם יום ויום, בקסם, ובמיוחד בעצמכם. כי כשאמונה בלבבכם, אתם…"
"לא תמיד תוכלי להאמין לכל דבר שאומרים לך נסיכה!" אמר קול צורם שהפסיק את לוריאן.
המלך אריסטו קם מכיסאו. "מי אתה? הראה את עצמך!"
לפתע האורות התעממו ומן טורנדו קטן בצבעים שחור וסגול החל להיווצר מהתקרה. החלונות התנפצו ורוח עזה העיפה את כולם. כאשר הטורנדו המסתורי נגע ברצפה, התפוגג, וכולם הסתכלו על מה שיצא משם.
"דארקריו." הזעיף אריסטו את פניו
"אריסטו…" צחקק השד והשתחווה בציניות "כמה זמן לא נפגשנו, עשר, עשרים שנים?" התעופף בפזיזות בחלל האולם
"איני יודע, אך זו הפעם האחרונה שניפגש. חזור למקומך! לא תצליח לעולם לשלוט באוספיה בשנית. לא כל עוד אני נושם וחי."
"אז זה, עומד להשתנות" הוא חייך בזדון. ולפתע, הבזק אור חזק נראה. לוריאן, אריסטו והלוחמים שהגיעו בזמן שיחתם כיסו את עינם. כשפתחו אותן, ראו כמאה אנשים ענקי ממדים בעלי כנפיים גדולות ושחורות מפוזרים בחלל האולם. הם לבשו שכמיות שחורות ארוכות בעלות כובע שכיסו את גופם, ואת חצי מפניהם, עיניהם וידיהם זהרו בשחור.
דארקריו הרים את ידיו, ולוחמי אוספיה התעופפו באוויר והוטחו בקירות האולם הגדול.
אריסטו עשה תנועה קטנה בידו וספר הלחשים הופיע. הוא נגע במהירות בדף ריק בספר ומשפט נוצר באמצע הדף. הוא הרים את ידו הימנית באוויר ועם ידו השמאלית החזיק את ספר הלחשים והקריא את המשפט שנגלה בדף הריק. "אוקסודוס-מולס-פינס-זו…" אריסטו רעד בכל גופו ובקולו. ידו הימנית החלה לזהור בלבן אך לפתע דארקריו העיף את ידו הצידה והטיח אותו בקיר בחוזקה. "לא עוד" אמר דארקריו בקול צורם
"אבא!!" צרחה לוריאן. היא התכופפה לקחת את הספר שנפל על הרצפה אך דארקריו העיף אותה אחורה.
הוא לקח את הספר והתעופף מן האולם דרך החלון השבור. כך גם הפיות האחרות. כשהגיע לכיכר עמוסת האנשים המפוחדים, נחת באמצע הכיכר בזמן שהפיות האחרות מסתובבות גבוה מעליו. הוא אמר בקול צורם: "בקרוב מאוד, כל מה שחשבתם עומד להשתנות, ועתידכם יהיה מר וכואב". הוא נעלם בעשן שחור וסגול שנוצר סביבו ולאחר כמה שניות התפזר. הפיות שהסתובבו מעליו טסו במהירות לכיוון היער.
אריסטו וצבא אוספיה קמו לאחר כמה שניות. "לא" אמר אריסטו התשוש.
"אבא" אמרה לוריאן וקמה לעבר אביה
"לוריאן, אסור לבזבז זמן" אמר וקם "צריכים…" כאב חד עבר באריסטו. כשהסתכל על בטנו ראה דימום רב משריטה גדולה ועמוקה.
"אבא!" אמרה לוריאן כשאביה נפל על הרצפה. במהירות היא קראה לעזרה והרופא המשפחתי הגיע תוך כמה דקות. עד אז, אריסטו היה על הרצפה, מחוסר הכרה. הקהל במסיבה התאסף סביב.
הרופא דחף את האנשים המודאגים. כשהגיע לאריסטו בני המשפחה ראו את טרול ההרים הקטן עם החלוק הלבן. הוא העביר את ידו מעל אזור הלב של אריסטו. אור ירוק זהר בידיו. לפתע עצר, הוא עמד ללא תזוזה לכמה שניות.
"מה קרה?" אמרה טיארה כשהיא מחזיקה בידיהם של ילדיה ודמעות בעיניה.
"חוששני," הוא עצר לכמה שניות קצרות "שהמלך מת" אמר בשקט
כל האולם עמד בפה פעור. לאחר כמה שניות השתוללו בפחד. טיארה בכתה מעל לגופתו של בעלה. כמה מן משרתיה הובילו אותה ואת ברייד המבולבל אל מיטתם. אך הם לא יכלו להירגע, הסיטואציה לא אפשרה זאת.
לוריאן נשארה באולם. גם לאחר שהוציאו את גופתו של אביה. היא נשארה שוכבת על הרצפה. בוכה בבכי מר. שמלתה הכחולה והמנצנצת התלכלכה מן דמעותיה.
לפתע הרגישה מגע של יד בכתפיה. זה היה קונור. לבוש בבגדי לוחמי אוספיה. במהירות היא קמה על ברכיה וחיבקה אותו בחוזקה. דמעותיה פרצו בשנית. הוא חיבק אותה בחזרה וניסה להרגיע אותה. אך לא ידע מה לומר. ומה אם יאמר דבר שלא ימצא חן בעינה? הם נשארו שם מחובקים כמה דקות. לפתע טיארה נכנסה מן דלתות האולם.
"אנחנו עושים כינוס" דמעה ונשמה עמוק "את מעוניינת לבוא?"
"כן…" קמה והלכה לכיוון אמה. היא הסתכלה על קונור, הוא הנהן. טיארה אחזה בכתפיי בתה והן יצאו יחדיו.