אגדת אוֹסְפִיָה – פרק שלישי

~פרק שלישי~

יומיים עברו לאחר רצח המלך. הממלכה לא חשה בטוב, אין אחד שיצא עם חיוך מדלת ביתו. דממת אלחוט שררה בכל אזורי אוספיה.
ביום השלישי, טקס קבורתו של אריסטו נערך בבית הקברות אשר נמצא בקרחת היער הגדולה שעל יד הממלכה, שם נקברו כל משפחות המלוכה ששלטו באוספיה. הטקס היה מרשים, אך עצוב. היער היה כה ירוק, אך בעיני כולם נראה אפור. הרגשה קודרת עברה בכולם, ודמעות לא הפסיקו לפרוץ בכל זוג עיניים.
הטקס נערך כשעה, ולאחר מכן כל אחד הלך לביתו. טיארה נשכבה במיטתה, אך לא הלכה לישון. רצתה להתרחק מכולם ולא לדבר, לא להקשיב. בעוד שכיסתה את עצמה מכף רגל ועד ראש, פרצה בבכי מר וחזק, ובתה, אשר חדרה היה ליד, שמעה את בכי אמה, ובכתה גם כן. היא רצה אל אמה והתכסתה יחד איתה. כך התחבקו, עצובות ומיואשות. ללא מילים, ללא שמחה.

עוד שלושה ימים עברו, הממלכה התחילה לחזור לשגרה. לוריאן וברייד היו בחדר הוריהם. ברייד קפץ על המיטה בעוד שטיארה סירקה את שיער בתה הגדולה.
אריסטו לא היה איתם יותר, וגם לא יהיה, הוא תמיד מילא את החלל בשמחה, בשעשוע, ועכשיו נשאר רק חור שישאר לעוד הרבה מאוד זמן. אך הם ניסו לתקן את זה, הם ניסו למלא את החור בהרגשה דומה. לפעמים הצליחו, ולפעמים החור התרוקן בשנית.
״לוריאן,״ אמרה טיארה ״יש דבר שאני מעוניינת לשוחח איתך כבר כמה זמן״
״מה קרה?״ הסתובבה לוריאן וישבה על בירכה לכיוון אמה
״מלך מיסטיה ואני דיברנו וישבנו את סכסוכינו…״ אמרה טיארה והרכינה ראשה בעצבות
״באמת?״ עמדה לוריאן במהירות משמחה ״זה מצוין! למה את עצובה?״
״ההצעה היחידה שלו הייתה, נישואים פיקטיביים לנסיך״
״רגע, מה?״
״אני מאוד מצטערת לוריאן…״
״את יודעת מה עשית כרגע?״ שאלה בכעס
"אני לא מאמינה שעשיתי משהו רע" אמרה טיארה.
"את הרגע הרסת לי כל חלום שחלמתי עליו בעתיד" אמרה לוריאן בכעס.
"תרגעי לוריאן אלה בסך הכל נישואין. הייתי מאוד נזהרת במה שאני אומרת במקומך." אמרה טיארה.
"בסך הכל נישואין היא אומרת! אתה שומע את זה ברייד? זו בושה אמא! אני לא עומדת להתחתן עם אדם שאני כלל לא מכירה! זו היא דעתי והיא סופית!" צעקה לוריאן.
״אם זה יעזור, אני נישאתי לאביך ולא הכרתי אותו קודם…״ עמדה טיארה וניסתה להרגיע את לוריאן הכעוסה
"זה לא עוזר בכלל! ובכל מקרה, הכרת אותו לפני שהתחתנת איתו. סיפרת לי איך פעם הוא הציל אותך מחטיפה" ענתה לוריאן. ״סיפרת לי איך שהוא הציל אותך ואיך שהסתכלתם אחד השני בעיניים, ישר ידעת שתינשאי לו, ולא היה לך אכפת אם הוא נסיך או לא. אני רוצה למצוא ככה את אהבת האמת שלי, אז תבטלי את ההצעה הזו!״
"לוריאן, די!״ טיארה הרימה את קולה
״אלו החיים שלי ואני לא עומדת לתת לך לשלוט בהם יותר!״
״לוריאן,״ התיישבה טיארה על מיטתה ונאנחה מהתייאשות ״אלו זמנים קשים לכולנו, אנו צריכים ממלכה חזקה שתעזור לנו בעניינים רבים, ממלכת מיסטיה היא החזקה ביותר ברוב התחומים שבסביבה. אנא, עשי משהו קטן לטובת הממלכה…״
״משהו קטן?! אלו נישואין!! זה לכל החיים!!״ הילה לבנה דקה נראתה בידה וגדלה במהירות ״אני לא מוכנה יותר שתתערבו לי בחיים!, אני לא מוכנה שתגידי לי מה אני צריכה לעשות!! אני שונאת אותך! את כולם!!״ לפתע החלון מעל המיטה נשבר ורסיסי זכוכית עפו לכל עבר. ברייד נחתך בידו.
״לוריאן!!״ צרחה טיארה על בתה בעוד היא מחבקת את ברייד המפוחד.
לוריאן יצאה בכעס מחדר הוריה, נכנסה לחדרה וטרקה את הדלת.

השעות המאוחרות של הלילה. הסהר הקטן האיר את החושך בעדינות מוחלטת. הלפידים שהחזיקו שני נסיכי מיסטיה בידם עזרו להם לראות את השביל הלא מסומן. אין חרטות. אין חזרה לאחור. הם הבינו שאביהם עושה טעות ועליהם לתקן אותה. אך הם אינם יכולים לעשות זאת לבד. להם אין יכולות מיוחדות. רק לבני הקסמים השוכנים באוספיה, אליהם הולכים.
תיאדור החזיק בידו השמאלית את חרב היהלום שנתן לו סבו רגע לפני שנפתר. הוא היה שורר שלום, אהוב על כולם. תמיד היה מסקרן בסיפוריו הרבים, תמיד עזר כשהיה צריך. איך מן בן אדם כזה יוצא איש רשע כמו אביו של תיאדור, דמיאן. עכשיו שאל תיאדור את עצמו, אולי לא נפטר סבו? הוא החל לכעוס עוד יותר על אביו. והאהבה אליו נכבתה לעד כמו להבת אש קטנה וחלשה.
"תיאדור?" אמרה אדליין, שוברת את השתיקה.
"כן?" אמר והמשיך ללכת.
"אולי כדאי שנעצור?" שאלה.
"אנחנו לא יכולים לעצור! אנחנו חייבים להגיע לאוספיה" אמר והמשיך ללכת.
"אבל אני עייפה תיאו, הלכנו כבר המון זמן ובקושי ישנו אתמול. בבקשה " התחננה אדליין.
"בסדר, אבל עם הזריחה אנחנו ממשיכים ללכת" אמר תיאדור. אדליין הנהנה בראשה להסכמה. הם הקימו מחנה והלכו לישון.

הבוקר הגיע, והשמש עלתה ממזרח.
לאחר שיעור הכשפות שלה, החליטה לוריאן ללכת ולהתנצל בפניי אמה על גסות הרוח. היא חשבה והבינה שזו הדרך היחידה לגרום לשלום בין שתי הממלכות. היא יצאה מחדרה והלכה במהלך המסדרון עד שראתה את דלת חדר הישיבות. היא הגבירה את מהירותה אך לפתע הדלת נסגרה. לוריאן לא רצתה לפתוח אותה ולהפריע לאמה, אך סוקרנה לדעת מדוע הישיבה המסתורית. היא נשארה מחוץ לדלת והאזינה לכל הנאמר בפנים.

"הוד מעלתך" אמרה אישה כלשהי. לוריאן זיהתה את קולה של האישה כאייסיס, המורה שלה לכישוף.
"כן אייסיס, דווחי לי על התקדמותה של לוריאן" ענתה המלכה.
"היא הייתה מאוד עצבנית היום, הוד מלכותך, כל הזמן מלמלה משהו על להתחתן עם נסיך שהיא לא רוצה. חוץ מזה שמתי לב הוד מעלתך שהצלחותיה בשיעורים פחתו מאז ונחתם ההסכם עם המלך של מיסטיה. הכוחות שלה, ושל אחיה ושלי עצמי הוחלשו גברתי" אמרה אייסיס.
"מה זאת אומרת הוחלשו?" שאלה
"הם לא פועלים כפי שפעלו בעבר הוד מעלתך. הם חלשים, מאוד חלשים"
"אוי לא" אמרה המלכה בלחש וחפנה את ראשה בידה
"מה קרה מלכתי? האם את יודעת דבר מה על זה?" שאלה אייסיס
"לצערי כן, חשבתי שזה יבוא מאוחר יותר אך כנראה שהם התחילו כבר את מזימתם" אמרה המלכה
"מי? אם יורשה לי לשאול"
"השדים. במתקפה הם לקחו את ספר הלחשים שבו מוסתרת מפה למקור הקסם המסתורי. כנראה הם הגיעו אליו"
"ומה מזימתם?" סוקרנה אייסיס
"מזימתם?״ עמדה טיארה מאחורי השולחן ״מזימתם היא הגרועה ביותר. כמעט ואין דרך לעצור אותה. הם מתכננים להעלים את הקסם מאוספיה, ולהשאיר אותו רק לעצמם."
לוריאן התרחקה מהדלת. 'לא, זה לא יכול להיות!' חשבה לעצמה. היא רצה לחדרה כשכותנות הלילה הוורודה משתרכת מאחוריה. היא נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת. התיישבה על ברכיה אל מול האח והושיטה את ידיה קדימה. היא עצמה עיניים. כשפקחה אותן, ראתה רק אש קטנה שבצבצה בין העצים. היא הסתובבה אל עבר מיטתה. היא הושיטה את ידה אל עבר המיטה ועצמה את עיניה. כשפקחה אותן, בגד התנופף ככמה סנטימטרים מעל המיטה. 'אני לא מאמינה, אייסיס צודקת' חשבה לוריאן. היא רצה במהירות אל האורוות שם קיוותה לפגוש את חברה הטוב קונור. "קונור!" קראה אליו כשראתה אותו. היא רצה אליו. כיוון שלא ראתה כיצד היא רצה היא נתקלה בשמלתה ולמזלה תפס אותה קונור.
"הוד נסיכותך! מדוע זכיתי בכבוד?" אמר קונור בצחקוק קל ועזר ללוריאן לקום חזרה על רגליה.
"הקסם שלי, של כולם! הוא נחלש" היא אמרה לו.
"מה זאת אומרת?" שאל קונור.
"הנה תראה" אמרה לוריאן ועצמה את עיניה. כשפקחה אותן הדלי שעמד ליד קונור התמלא רק למחיצתו. "לפני כן יכולתי למלא את כל הדלי, היום איני יכולה לעשות זאת יותר!" אמרה בקול רועד
"למה??" החזיק בכתפיה
"אמא אמרה לאייסיס שאלו השדים. הם מתכננים להעלים את כל הקסם בעזרת מקורו!"
"מקור הקסם?" שאל בסקרנות
"כן! חייבים לעצור אותם!" לקחה בידו ומשכה אותו ליציאה מן האורווה.
״לוריאן! עצרי!״ משך קונור חזרה ״שאלת את אמך על זה?״
״לא, ואני לא מתכוונת לשאול! אני יודעת מה היא תגיד, היא תאמר שאני קטנה מידי ואני לא מוכנה. אבל אני רוצה לצאת, ואני אצא. אם היא רוצה או לא. אתה בא איתי או לא??״
״לוראין, אני לא יכול, אני האביר הראשי, עוללים להשליך אותי לכלא על הפרת חוק כזה!״
״לא צריך!" התרחקה. "אני אצא לבד! ואם אני אפגע, זה יהיה על מצפונך. חשבתי שאתה אמור להיות החבר הכי טוב שלי. כנראה שטעיתי״ אמרה לוריאן ויצאה מן האורווה.
קונור התיישב על ערמת החציר. מבולבל היה, הוא ידע שלא יכל לצאת, הוא ממילא על תנאי באוספיה. אך עכשיו יחסיו עם לוריאן מעורערים, והיא לא יודעת את רגשותיו אליה.

לוריאן סיימה להתארגן על עבר מסעה כחצי שעה אחרי, היא חיכתה שאימה תלך לישון. לפנות בוקר, לוריאן הוציאה את התיק הקטן שלה מתוך ארונה שם החביאה אותו, התלבשה בהתאם, ויצאה מן חלונה בעזרת חבל עבה שקשרה למיטתה. היא לא ידעה לאן היא הולכת, אך לפי סיפוריו של אביה, בצפון היער אמורה להיות פיה שתוכל לעזור בכל מקרה. לוריאן הוציאה את המצפן הישן מהתיק והחלה להתקדם.

"הוד מעלתך!" אמר קונור ודפק בחוזקה על דלת חדרה של טיארה.
"כן?" נשמע קולה של המלכה.
"יש לי בשורות לא נעימות מלכתי" אמר קונור.
הדלת נפתחה "כנס קונור, ספר לי מה קרה" אמרה טיארה.
קונור השתחווה בפני טיארה, ונכנס אל החדר. "אני מפחד שהבשורות שלי יביאו אי נעימות מלכתי" הוא אמר, לא בטוח אם הוא רצה לספר למלכה או לא.
"ספר קונור, זה קשור בלוריאן?" שאלה טיארה בדאגה.
"אכן כן, מלכתי. הבוקר, כשהמשרת של הוד נסיכותה נכנס לחדרה להביא לה אוכל, הנסיכה לא הייתה שם" אמר קונור, הוא נשם נשימה עמוקה והמשיך, "ליד החלון הגדול בחדרה נמצאו חבלים וסדינים. אני מפחד שכך הנסיכה ברחה הוד מעלתך".
"אוי לא!" השתנקה טיארה. "וכל זה רק בגלל… אוי ואבוי. קונור, הוצא במהירות שלוש יחידות צבאיות שילכו ויבדקו איפה היא. אחת שתלך צפונה, אחת מערבה ואחת מזרחה, בהתאם לכיוון העקבות." פקדה טיארה.
"כן הוד מעלתך. אצטרף ליחידה הצפונית." אמר קונור והסתובב כדיי לעזוב את החדר
"מטרתה ידועה?" שאלה לפתע טיארה.
הוא עצר והסתובב. הוא ידע את מטרתה. אך היה מהורהר, הוא לא היה מסוגל להגיד לה את האמת. הוא חשש יותר מידי מיחסיו של לוריאן ושלו. הוא ידע שזה עומד במבחן. "לא." אמר בשקט, ועזב בשנית. טיארה סגרה את הדלת.