אגדה תת ימית | פרק 6

סביב השולחן העגול החלו לחזור כל הנערים שנותרו, הם טיפטפו בחשש אל תוך החדר וישבו בחזרה בכיסאותיהם, החורים שנוצרו בין כסא לכסא היו גדולים, גדולים מדי.
דמשק נכנס לאחר כולם לחדר והם הרימו אליו את מבטיהם החוששים המתפלאים, הוא רק חייך את החיוך האדיוטי שלו וחיכה מספר דקות בשקט.
"מזל טוב" אמר לפתע בקול רם וגרם לכמה מהיושבים סביב השולחן לקפץ במקומם. "עשרה מתוך עשרים, הישג לא רע בכלל" הוא טפח לעצמו על השכם בידידותיות והערכה עצמית רבה. "אתם מהמעט שהצליחו לעבור את המבחן הראשוני כדי להכנס בסופו של דבר לנבחרת העילית".
סובבתי את ראשי לעבר שאר הנערים שנשארו, הם חייכו בביישנות גדולה, לא יכולתי לדמיין אותם עונים לדמשק בצורה שאני עניתי לו, אבל אני עברתי בזכות החוצפה שלי, אז כנראה שהם לא כאלו ביישנים ושקטים כמו שהם נראים בעיניי. בעצם,יכול להיות שגם אני נראה כך בעיניהם, מאז שהגעתי לכאן לא פציתי את פי ולא דיברתי עם אף אחד מהנוכחים.
"אבל" קולו של דמשק בישר על צרות שמתקרבות "אל לכם לשמוח מוקדם מדי, הרי כבר הודעתי בתחילת היום שרק שישה יוותרו בסופו של דבר" מבטים מודאגים עלו על פרצופיהם של שאר הנערים, מבטים שבהחלט נגדו את המבט שלי, מבט הקלה שאולי בכל זאת אני אצליח להתחמק מהמטורף הזה.
"אבל היום היה לכם יום קשה, בחוץ מחכים לכם מספר אנשים שיובילו אתכם למגורים" הוא חייך בשמחה עילאית ויצא מהחדר. מיד עם צאתו נשמעו קולות נרגשים ומהוסים ולאחר מכן קול גרירת כיסאות ברחבי החדר, הנערים התחילו לצאת אחד אחרי השני מהדלת ואני נותרתי יושב על הכסא עדיין המום מכל היום ההזוי הזה, היום ההזוי ביותר בכל ימי חיי, אפילו יותר מאתמול. בחיים לא חשבתי שהחוצפה שלי תוביל אותי לאיזשהו מקום, אפילו התכוונתי ההפך, התכוונתי שדמשק יעיף אותי, הוא כל כך שמח עם התשובה שעניתי כך שמרוב פליאה הפה שלי נסתם ולא יכולתי אפילו לשאול אותו מה כל כך משמח ואיך זה שעברתי שלב.
לאחר שהחדר התרוקן מיושביו לגמרי הציץ ראש בעל שיער שחור וקצוץ של גבר חסון עם משקפיים שחורות על העיניים בתוך החדר וסימן לי בידו לבוא אליו "למגורים" הוא ציווה בקול נוקשה וקר, ההפך הגמור מקולו החביב של דמשק.
אז בכל זאת הם זוכרים מאיפה הם לקחו אותי, רעיון צץ בראשי והחל לרקום עור וגידים. החיוך שעלה על פניי, בדרכי למגורים עם האיש הנוקשה בעל החליפה השחורה שהזכירה לי באכזריות מירבית את בגדיו של אבי, היה מבשר רעות, בשבילם. אני יודע בדיוק איך לצאת מהמקום הזה לפני שדמשק מעביר אותי עוד שלבים ומבחנים ולוקח אותי למקום ההזוי שאליו הוא רוצה ללכת, היכן שזה לא יהיה.

המגורים היו המקום היפה שראו עיניי כל ימי חיי, אפילו יותר מהוילה של אבי, חייכתי לעצמי בהנאה במחשבה על המבט של אבא ועל הכעס שלו כאשר יראה שיש מקום יותר יפה מהבית שלו.
הפרוזדור הארוך היה מרוצף במרצפות שיש ענקיות בצבעי שמנת עם כתמים לבנים, הקירות היו מכוסים בטפטים בצבעי חום בהיר עם סלסולים לבנים עליהם. נברשות גדולות ושחורות השתלשלו מהתקרה והפיצו אור צהוב ונעים.
בכל צד של הפרוזדור עמדו חמישה דלתות, כל דלת בצבעי שמנת עם כתמים לבנים בדיוק כמו המרצפות וידית שחורה עם אבן שנראתה בעיניי כמו יהלום עליה. על כל דלת היה תלוי שלט בצבעי חום ושחור עם שמו של הנער או הנערה שאמורים להתאכסן בו מודגש בלבן בוהק באותיות דפוס גדולות, החדר שלי היה ממוקם בסוף מצד שמאל של הפרוזדור, התבוננתי על שמי הזוהר על גבי השלט המקושט 'דניאל טובול' ותהיתי מתי הם הספיקו להכין את השלטים המושקעים האלו.
לחצתי על הידית היפה והקרירה בעדינות והחדר נפתח לקראתי במלוא הדרו עד שכמעט עצמתי את עיניי הדואבות מרוב יופי ופאר.
מיטת האפריון הצחורה עמדה במרכז החדר עם מצעים לבנים ומבהיקים, נראים רכים למגע ומזמינים ביותר במיוחד בעקבות העייפות שנפלה עליי לפתע. מעליה השתלשלה נברשת ענקית שהפיצה אור צהוב ונעים בכל החדר. בצדה השמאלי של המיטה עמד שולחן כתיבה קטן מעץ בצבע שקד עם כסא תואם בעל ידיות מסולסלות ועיטורים נושנים. על השולחן עמדו מספר כלי כתיבה שונים ודפים לבנים וריקים בסדר מופתי כמו חיילים המפחדים לזוז שמא יוצאו להורג. ליד השולחן הוצבה ספרייה ענקית מעץ שחור ומבהיק בלכה, את המדפים גדשו ספרים צבעוניים מכל סוג וגודל. ליד הספרייה נעמדה כורסה לבנה רכה ונוחה למראה.
מצדה הימני של המיטה עמד ארון בגדים ענקי בצבעי שמנת וחום אגוז שהתפרש על כל הקיר והשאיר מרווח קטן אך מספיק בפינת החדר הרחוקה בשביל מזגן קטן ולבן שהיה מופעל.
המרצפות כמו המרצפות של הפרוזדור בהקו בנקיונם המרהיב, יכולתי לראות את עצמי במטושטש כאילו והן היו מראה.
התקדמתי באיטיות ביישנית ולא אופיינית לי אל פנים החדר המרהיב וראיתי שהמזוודה שלי מונחת בצדו של החדר מתחת למזגן. התיישבתי על המיטה והרגשתי איך הרכות שלה סוחפת אותי פנימה. קמתי מיד מחשש שאני ארדם לפי שאני אספיק לבדוק את נפלאות החדר.
התחלתי לפתוח את דלתות הארון הגדול, שני החלקים הראשונים של הארון שאחד מהם נועד לתלייה ובאחר היו מדפים עד אין קץ היו ריקים מלבד מראות יוקרתיות שנתלו בכל אחת מהדלתות.
כאשר פתחתי את החלק השלישי פי נפער בחוסר אמון וכעס החל מבעבע בי ועולה, הבגדים שלי היו מסודרים בקפידה בתוך הארון, וכך כל שאר חפצי המועטים.
הרגשתי איך המחנק בגרוני מאיים לחסום כל נתיב אוויר אפשרי, ואיך פניי מאדימות מעצבים שמעולם ותמיד שכנו בתוכי, עמדתי בוהה עוד ועוד על המדפים המסודרים בעודי חושב מחשבה אחת מחרידה למדי, הם נגעו לי בחפצים.