אגדה תת ימית | פרק 5

המיניבוס הלבן שחנה מחוץ לוילה של אבא שלי קיבל את פניי המופתעות באדישות מוחלטת, החלטתי שהכי טוב זה ללכת מהבית של אבא בלי להיפרד ולהעמיד אותי ואותו במצב לא נעים, אז עליתי לחדר והורדתי את המזוודה שעוד הייתה ארוזה מאתמול עם החפצים המועטים שאני באמת מרגיש שהם שלי ולא חפצים שאבא שלי היה רוצה שישתייכו אליי והלכתי אחרי דמשק אל עבר המיניבוס הלבן.
"חשבת שאני אביא המון מזוודות שהבאת מיניבוס שלם שיקח אותנו?" שאלתי אותו תוך כדי הליכה, הוא העדיף רק לחייך ולשתוק, ברגע שעלינו למיניבוס הבנתי גם למה.
המיניבוס שכלל עשרים מקומות היה מלא בנוער בני גילי שהרעישו ופיטפטו, את מושב הנהג תפס דמשק והצביע לי על הכיסא הפנוי היחידי שנותר בשורה הראשונה מאחוריו.
התיישבתי ליד נער שנראה שקט למדי, בעל שיער חום בהיר ועיניים ירוקות וחודרות, הוא התבונן בי לשנייה אחת ואז סובב את ראשו בחזרה לכיוון החלון.
דמשק התניע את המיניבוס והתחלנו בנסיעה אל הלא נודע…

סביב שולחן עגול בחדר ענקי בעל קירות לבנים וריקים ישבתי יחד עם תשעה עשר ילדים בעלי עיניים נוצצות ונרגשות מהמסע הצפוי להם בעתיד הקרוב.
משום מה לפני הכניסה לחדר שאנו נמצאים בו כעת כיסו לכולנו את העיניים בטענה שעדיין אין לנו סמכויות כדי לראות את המקום שאליו אנו מובלים, כולם הסכימו לכסות את עיניהם כמו צאן לטבח, כולם, חוץ ממני. מסתבר שאני המרדן היחידי בקבוצה הענקית שאירגן סביבו דמשק, לאחר הבטחות מרובות, אילוצים ושכנועים הסכמתי בלית ברירה לכסות את עיניי בידיעה שכל עוד אני לא עושה זאת, אני גורם למיניבוס שלם של ילדים טיפשים ונרגשים לחכות ולהמתין.
כעת אני יושב סביב השולחן העגול העשוי זכוכית שקופה ובוחן את הפנים הנרגשות, התחושה החזקה שהתעצמה בי מרגע לרגע היא חוסר השייכות לכל העניין הזה.
דמשק נכנס לחדר בחיוך רחב ונעמד ממש מולי במקום היחידי שהיה פנוי סביב השולחן העגול.
"שלום לכולכם" הוא פתח בדברים ופרש את ידיו כמבקש לחבק אל חיקו את כל ילדי החדר.
"אני מאד שמח שהגענו למעמד הזה, אני מאד שמח בכל אחד ואחת שנמצאים כאן סביב השולחן העגול שלנו" הנערים סביב השולחן התחילו למחוא כפיים בהתלהבות לשמע דבריו.
"לצערי הרב עוד היום נצטרך להפרד מעשרה מכם שלא ימצאו מתאימים לתפקיד" גל של הפתעה ואכזבה עלה בקרב כולם, לעומתם הלב שלי התחיל לקפוץ משמחה, אולי אני לא אצטרך להשאר קרוב למטורף הזה, אני חייב שהוא יעיף אותי מכאן ביחד עם העשרה שעוזבים היום.
"אומנם זה לא היה ידוע לכם מראש, אבל למשימה יבחרו בסופו של דבר רק שישה" באומרו זאת הוא הנמיך טיפה את קולו כממתיק סוד וגרם לכמה לבבות לקפץ בחדר בו זמנית.
הוא פתח מגירה נסתרת שהייתה לידו בשולחן והוציא ממנה דפים "תעבירו את הדפים" הוא הכריז בקול "והתחילו במבחנכם הראשון".

הדף הלבן והריק שהגיע אליי לאחר מעבר בין ידיים מרובות הפתיע אותי.
הרמתי את ראשי בבלבול כמו כל שאר הנערים שהסתכלו אחד על השני כלא מבינים היכן המבחן נעלם.
"את השאלות תצטרכו לגלות בעצמכם" דמשק חייך ויצא מן החדר במהירות מותיר עשרים נערים מבולבלים מול דפים ריקים ולבנים שאמורים להיות מבחן.
לאחר מספר דקות שבהינו אחד בשני בהלם מוחלט התחילה ההמולה.
"מישהו יודע איך אפשר לגלות את השאלות?" "מה זה השטויות האלו?" "איזה מין מבחן זה?" הרעש הנוראי שהיה בחדר גרם לי לסחרחורת קלה, גם אם הייתי רוצה לפתור את המבחן בחיים לא הייתי מצליח להתרכז ברעש הזה.
התבוננתי על הדף בתשומת לב מנסה לפענח היכן השאלות נמצאות מתוך סקרנות גרידא.
הפכתי אותו לכל צד לפחות עשר פעמים, קימטתי ויישרתי, ניערתי בחוזקה, אך ללא הועיל. הדף נשאר חלק ולבן.

לאחר חצי שעה של ייאוש מוחלט וכללי שבה אף אחד לא הצליח לגלות היכן השאלות של הדף נמצאות דמשק נכנס עם חיוך דבילי על הפנים שגרם לדמי לרתוח מעצבים.
"את התשובות אליי" הוא הושיט את ידיו קדימה כמבקש את כל דפי המבחן.
"אבל.." מישהו התחיל לומר, אך דמשק הרים את ידו והשתיק אותו "בלי אבל, את התשובות אליי" הדפים הריקים עברו מיד ליד עד שהגיעו לדמשק, והוא התבונן בהם כבוחן אותם בתשומת לב.
הוא ניער את ראשו, יצא מהחדר שנהיה שקט למדי לפתע למספר דקות ואז חזר שוב ללא הדפים.
"אנו נאלצים לערוך שיחות אישיות כעת בעקבות המבחנים הכושלים שלכם" הוא אמר וספק כף אל כף בצער.
"נתחיל איתך" הוא הצביע על נער גבוה ושחום שהרים את מבטו בהפתעה לעבר דמשק. לאחר שהנער ודמשק יצאו יחדיו מין החדר התחילו לחישות מפוחדות וחרישיות. אווירת הפחד שהייתה בחדר הייתה מעצבנת במיוחד.
אצלי פחד זה לא היה מושג שקיים כבר שנים, אני אפילו לא זוכר מתי מיגרתי את התחושה הזאת, אבל בכל מקרה לא היה אכפת לי אם דמשק כרגע הולך לזרוק אותי בחזרה למקלט, זה לא שאני כאן מרצוני.

לאחר המתנה מורטת עצבים הגיע תורי לשיחה האישית, קמתי מהכיסא ויצאתי עם דמשק מהחדר כאשר כל העיניים הנותרות נשאות אליי בעצבנות. אף ילד לא חזר מהשיחה לחדר, כנראה לא רצו שיספרו לנו מה שאלו אותם שם, מה שגרם לכל הנערים עוד יותר לפחד ולחשוש.
ברגע שיצאתי מהחדר דמשק כיסה את עיניי והוביל אותי בחושך המסתורי שהיה נחלתי בלבד עד שהרגשתי איך הוא לוחץ בכוח על כתפי כסימן שאני יכול לשבת, מיששתי את האוויר מחפש בידי את מושב הכסא, לאחר שהרגשתי בוודאות את הקרש בידי, התיישבתי. הכיסוי הורד מעיניי באחת ומולי עמד דמשק בתוך חדרון קטן ולבן בעל כסא אחד בלבד שעליו אני הייתי.
"דניאל, דניאל, דניאל.." הוא קרא בספקנות ובצער כאילו איכזבתי אותו.
"למה המבחן שלך ריק?" הוא שאל, בתחילה עלה בראשי להגיד לו את האמת, שפשוט לא ידעתי איך למצוא את התשובות, אבל אז התחשק לי להתלוצץ קצת.
"המבחן שלי לא ריק" אמרתי לו בטוח בעצמי.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל בהתעניינות.
"התשובות שלי כתובות באותו אופן שהשאלות כתובות, תצטרך לגלות אותן בעצמך.." אמרתי באדישות מוחלטת כאילו זאת האמת לאמיתה. ובתוך תוכי הרגשתי גל גואה ועולה של צחוק אדיר שכמעט ופרץ החוצה.
ראיתי איך פניו של דמשק אט אט לובשות חיוך גדול.
"עברת שלב, ברוך הבא" הוא תפס את ידי בחום ולחץ אותה בחוזקה להפתעתי הרבה.