אגדה תת ימית | פרק 1

החיים במקלט לעבריינים צעירים לא מזהירים במיוחד, אבל אפשר להתרגל לזה די מהר בהתחשב בעובדה שלכל אחד יש פה תיק על הגב בערך כמו התיק שלך. אתה כבר לא מרגיש שונה למדי.
התעוררתי לעוד בוקר שהיה נראה בעיני רגיל למדי ואפרורי, התיישבתי על המיטה ומתחתי את גופי הדואב מהשינה על המזרון הנוקשה, הם היו יכולים לפחות להשקיע במזרונים יותר נוחים במקום המזוויע הזה. החדר היה ריק, כרגיל התעוררתי אחרון ואף אחד לא טרח לקרוא לי ולחשוב ששוב אני אפספס את ארוחת הבוקר. זה לא שאכפת כל כך למישהו כאן אם אני אוכל או לא, העיקר שאני אעשה את העבודה שהטילו עליי ואסיים אותה בזמן.
תוך כדי מחשבות של יאוש ודיכאון זרקתי על עצמי את הבגדים האפורים האחידים שכולם לובשים כאן מהארון שמעלה עובש כבר שנים, ויצאתי לפרוזדור הריק לכיוון המקלחת הקטנה שנמצאת בסופו. עצרתי באמצע הפרוזדור מול המראה הענקית שתלו שם, דמותי הגבוהה החזירה לי מבט מזלזל במיוחד, העברתי יד על שערי השחור ושקעתי מספר דקות בתוך עיניי התכולות לפני שהתקדמתי למקלחת.

לאחר שרעננתי את עצמי מספר דקות במים קרירים, ירדתי במדרגות לחדר האוכל המצומצם שכבר התרוקן מאנשיו, היחידה שישבה שם על השולחן ואכלה את השאריות האחרונות של ארוחת הבוקר זאת ארינה, שיערה השחור אסוף בפקעת מרושלת שמתנדנדת מצד לצד עם כל תזוזה קטנה שלה, היא סובבה לעברי את עיניה החומות וחייכה חיוך מרושל.
"דניאל.. קמת מוקדם הבוקר" היא הפטירה לעברי תוך כדי לעיסה מהירה של האוכל.
"כן.. אני חושב שאני אוותר על ארוחת הבוקר" יצאתי מצדו השני של חדר האוכל לכיוון חדר העבודה, שם בקביעות יומיומית נותנים לנו לרתח מתכות, לתקן חפצים מקלוקלים, לפעמים מוציאים אותנו לגינה כדי שנשתול, נזרע ונקצור, הם קוראים לזה עבודה מתקנת, אני קורא לזה ניצול.
נעמדתי בכניסה לחדר העבודה מביט על המדריך התורני, אז היום העבודה הקשה של לשמור על עשרה עבריינים צעירים נפלה על שמעון, הסוהר הקשוח. מדי יום ביומו מחליפים את ה"סוהרים" ששומרים עלינו בארוחת הבוקר (היום שוב לא זכיתי לראות מי היה בבוקר), בשעות העבודה, בארוחת הצהריים והערב. התחלופה הקבועה הזאת גורמת לכך שנשנא את כולם, אני חושב שזאת המטרה שלהם בעצם.
שמעון החזיק פנקס בידו והתאמץ כדי לחפש את הפנים שלי בתוספת השם מופיעים בו, "בוקר טוב הסוהר, קוראים לי דניאל טובול" נכנסתי לחדר העבודה ונעמדתי במחווה של חייל כאשר ידי מורמת על מצחי כמחכה לפקודה, שמעון הביט בי במבט חמור כאשר כל שאר הנערים משמיעים גיחוכים קלים מאחוריי.
"אני לא רוצה לשמוע את המילה סוהר מובן?" צרח עליי בפנים אדומות מכעס, משום מה הם שונאים שאנחנו קוראים להם סוהרים, למרות שזאת בעצם העבודה שלהם, אומנם הם לא קוראים למקלט בית כלא, ואנחנו לא נקראים אסירים, אבל זה אותו מצב בשמות שונים.
"שב מיד!" הוא פקד עליי, הורדתי את ידי ותרתי בעיניי אחר מקום פנוי בחדר העבודה.

הכיתה האפורה חולקה לשתי טורים של שולחנות יחיד ירוקים שמעלים אבק, כאשר בכל טור יש חמישה שולחנות, בדיוק לעשרת בני הנוער העבריינים ששוהים במקלט המצחין הזה.
מצד ימין בשורה הראשונה ישבה ליבי ששערה הזהוב היה אסוף גם כן בפקעת מרושלת (בנוסף לתלבושת האפורה והמחרידה מחייבים את הבנות כאן לאסוף את שערם בפקעת) היא התבוננה בי עם עיניה הירוקות וחייכה אליי לשנייה או שזה רק הדמיון שלי שמתעתע בי, אחריה ישב אלירן בעל שיער חום בהיר ועיניים בצבע דבש הוא הביט בי במבט אדיש ומתנשא והחזיר את עיניו למתכת שהייתה מונחת על שולחנו.
אחרי אלירן היה כסא ריק, ישבתי שם במהירות וסובבתי את ראשי לעבר אדם, העבריין הצעיר הכי גדול שראיתי מעודי, משום מה נראה כאילו הוא התאמן על השרירים שלו מגיל אפס. קרחת תמידית בצבצה בראשו, כאילו כל יום הוא מקפיד לגלח את שיערו, ועיניו כהות כמו החושך, גורמות לכל המביט בהם לחלחלה.
"מה עושים היום?" לחשתי אליו, הוא רק המהם תשובה בלתי מחייבת והמשיך לעסוק במתכת שלו.
מאחוריו ישבה דנה בעלת השיער השחור היא התבוננה בי מספר רגעים עם עיניה הכחולות, וסימנה לי על המתכות שנמצאים בשולחן של שמעון ה"סוהר" ולחשה "שוב מרתחים מתכות.."

קמתי בחזרה לשולחן של שמעון שהתבונן על כל צעד שאני עושה בכיתה, וסרקתי את הטור השמאלי של הכיתה.
השורה הראשונה הייתה ריקה, זה המקום היחיד שנותר לארינה שעדיין גרסה שאריות בחדר האוכל, בשורה השנייה נופפה אליי לשלום קרן החייכנית היא העבירה יד על שיערה כדי לרשל יותר את הפקעת החומה שלה, והחזירה את עיניה החומות למתכת שהיא ריתחה.
מאחורי קרן ישב לירן, הוא אפילו לא זיכה אותי במבט עם עיניו הירוקות, שערו הזהוב נפל על פניו כל כמה שניות והוא דאג להרים אותו באופן תמידי, הוא אף פעם לא מתעייף מהספורט הזה.
השניים האחרונים בסוף הכיתה היו עסוקים בשיחה חרישית למדי שגם הם לא טרחו לסובב אליי את ראשיהם, שיראל ודור, תאומים זהים, שיראל היא הבת היחידה בכל הכיתה שלא הייתה לה פקעת, זאת מכיוון ששיערה השחור היה קצוץ בדיוק כמו של דור, זה נראה כאילו היא התאמצה להראות כמה שיותר דומה לו, ולהוכיח לעולם שהיא לא בדיוק בת, אלא משהו באמצע.
דור הסתובב אליי לשנייה וחדר אותי עם עיניו האפורות, הוא לחש משהו לשיראל והם חזרו להתעסק במתכות, כאילו המבט שלי בהם גורם לי לשמוע את השיחה שהם כל כך לא רוצים שישמעו.

לקחתי את כלי העבודה והמתכת מהשולחן של שמעון והתחלתי לעסוק בריתוח המתכת, עבודה משעממת למדי, אם זה היה תלוי בי הייתי זורק עכשיו על שמעון את המתכת החמה והרותחת ובורח מפה במהירות, אבל זה לא תלוי בי.

ארינה נכנסה לאחר כמה דקות ולחשה משהו לשמעון באוזן, הוא יצא במהירות האור והיא התיישבה בחיוך בשורה הראשונה לוקחת לעצמה מתכת ומתחילה במלאכת הריתוח.
"תשתחררו כבר.." היא זרקה לעברנו "שמעון הלך". השקט המשיך לשרור בכיתה, חוץ מלחשושים ששוב נשמעו מכיוון שיראל ודור.
ארינה גילגלה את עיניה ולחשה משהו כמו "גם עושים להם טובות.. וגם מקבלים פרצופים".
אנחנו לא מחוברים כל כך אחד לשני במקום המזוויע הזה, מי שמגיע לכאן בוודאי לא מגיע כדי לרכוש לעצמו חברים.

לאחר מספר דקות של עבודה משמעממת למדי שמעון חזר לכיתה ונתן בארינה מבט של רצח, היא חייכה אליו חיוך תמים ומשכה בכתפיה.
הוא התיישב בשולחנו ממשיך להביט בה למקרה שהיא רק תעז להרים שוב את ראשה ולהסתכל עליו, אבל ארינה חכמה מדי, היא המשיכה לעסוק במתכת בתמימות הולכת וגוברת שלאחר מספר דקות שמעון עזב אותה לנפשה וחיפש קורבן אחר להוציא עליו את זעמו. עיניו השחורות מזעם נתקלו בעיניי.
מיהרתי להוריד את עיניי למתכת אך זה היה מאוחר מדי, הוא כבר קלט את המבט שלי.
"דניאל קום" הוא צרח, נעמדתי על רגליי לאחר שניות ארוכות של חוסר אונים, כל עיני הנערים היו עכשיו עליי, השנאה שלי היא תשומת לב מיותרת, דבר שקיבלתי עכשיו במנות נוספות וגדושות.
למזלי הרב באותו רגע נכנס מנהל המקלט לתוך החדר, מר אליהו שמיר, האדם הכי קשוח ומחוספס שראיתי מעודי, מיהרתי להתיישב לפני שהוא יקלוט שאני עומד ויחשוב שרצחתי מישהו.
הוא נכנס לכיתה כרוח סערה הבלורית החומה שלו מתנודדת על פרצופו ועיניו החומות מחפשות בזעם קורבן, כולם מיהרו להוריד את ראשיהם למתכות שהיו בידם, הורדתי את ראשי גם כן אבל זה בכל זאת לא עזר "דניאל" הוא קרא בקול רם, הסתכלתי עליו במבט מתחנן של עזוב אותי לנפשי, "בוא איתי עכשיו" הוא אמר בנוקשות.
יצאתי בעקבותיו כאשר אני גורר את רגליי בכוח, לפחות היום לא יהיה כל כך משעמם כמו שחשבתי בבוקר.
"יש לך אורחים.." הוא לחש באוזני לאחר שיצאנו מהכיתה וסימן בידו לכיוון החדר בסוף המסדרון, עיניי נפערו לרווחה בהפתעה, במקום כמו שאני נמצא בו אורחים לא מגיעים כמעט אף פעם.

הלכתי לחדר קבלת האורחים שהעלה עובש מחוסר שימוש, והמתנתי שם בסבלנות שיכניסו את האורח או האורחת שלי לתוך החדר.
לאחר מספר דקות שנראו כמו נצח נכנס לחדר האדם הכי פחות צפוי שעתיד היה להכנס, החליפה השחורה תאמה את שערו השחור גלי שגלש על צידי פניו והיה מסודר בקפידה, הוא התקדם לעברי עם מבט יהיר ומתנשא והתבונן עליי עם עיניו התכולות מלמעלה ללמטה כמו תמיד.. הדמיון בינינו בחיצוניות אף פעם לא גרם לי להיות דומה לו גם באופי, למזלי הרב.
"אבא…" לחשתי בסלידה.