המלחמה על אברספוט – פרק II

"רֶן, תשמור עליהם." המילים הדהדו בראשו של רֶן. אבל עכשיו כבר זה לא היה משנה. הם מתים. כולם. הדודים, הסבים, השכנים. מי לא? רֶן המשיך לרוץ. הרטיבות של המנהרה הרטיבה את נעליו ואת מכנסיו. הוא אף פעם לא נכנס למכרה. אף פעם לא נתנו לו. הוא היה צעיר מדי.
"רֶן, תשמור עליהם." עוד פעם.
"זה כבר לא משנה…" מלמל. "זה לא משנה. זה לא משנה…" עד שרעש מאחוריו הפסיק אותו. רֶן סובב את ראשו והביט לעבר החושך שמאחוריו.
"רֶן!" הוא שמע מישהו צועק. הוא זיהה את הקול. זאת הייתה אליס. "רֶן! זאת אני!"
הוא לא ענה. קולה רק גרם לו לכעוס יותר.
"רֶן!" עוד צעקה. "רנקטורם לא כאן! חכה!"
צורתה התחילה להתגבש בחושך והיא נעמדה מולו. הוא המשיך ללכת קדימה.
"למה זה קרה, אליס? למה נתת לי ללכת?" פתח את פיו אחרי שתיקה של כמה דקות. הכעס געש בתוכו. "הם מתים עכשיו. בגללך." הוא לא הגביר את כולו ולא שינה את נימתו. היה ברור שהוא כועס. אליס לא התרגשה.
"חשבתי שאני יכולה למור עליהם. חשבתי שהם יהיו בסדר." אמרה. רֶן לא שמע רגש בקולה. זה הכעיס אותו יותר.
"גם אני חשבתי." אמר, הפעם הגביר את קולו.
שתיקה.
"למה הם הגיעו להרים, רֶן? הם לא היו אמורים לבוא לכאן. למה דווקא אותנו?"
"לא. לא אותנו. רק אותם."
"הם לא מתו בגללי. רנקטורם הרגו אותם. לא אני."
הוא לא ענה. רק המשיך להסתכל קדימה עם מבט זועף. הפעם היה תורה של אליס לכעוס. אבל היא נשארה בשקט. שקט.
רֶן לא דיבר. וגם היא. הם לא דיברו עד שראו את היציאה. עד שרֶן ראה אותה. אליס כבר לא הייתה לידו. לרגע הציף אותו פחד שקרא לה משהו, פחד שהיא חזרה לגנבר- הממלכה ממנה ברחו, אבל אז הוא נרגע. לא היה לו אכפת מה קרה לה. כל מה שהוא רצה עכשיו היה להגיע ללקסוס.

20 שנה קודם לכן

טארק ומייק היו החברים הכי טובים.
עד אותו יום גורלי.
הם הגיעו ללמוד אצל הסנסיי, בביתו שבאמצע היער, והתחילו בחימום, כמו תמיד. הם למדו אצל הסנסיי את כוחות הקסם המואר. אם טארק היה יודע מה יקרה, הוא לא היה לומד אצל הסנסיי ולו פעם אחת, אך הוא לא ניחן בקסמים הנותנים את האפשרות לחזות אתת העתיד.
"אני שונא את הסנסיי הזה", אמר מייק. טארק לא הבין. מה מייק עד כי כך שונא אצל הסנסיי? הסנסיי אפשר להם להיות בצבא שלו. הסנסיי לא חי בממלכה, כמו כולם. הוא חי בשטח בין-ממלכתי. הוא היה היחיד שעשה זאת.
והייתה לו סיבה, ועוד איך.
בשטח הבין-ממלכתי חיו מפלצות אוכלות בשר.
הבשר המועדף עליהם היה בשר אדם.
המפלצות היו בעלות שלוש שורות שיניים, ירוקות בכל גופן, קוצים על כפות ידיהן ועל גבן.
נחזור אל טארק ומייק. מייק התחיל להגיד משפט לא ברור כאשר הסנסיי יצא מביתו. כשאומרים סנסיי הרוב מדמיינים איש סיני עם שפם ארוך וכובע. אז לא. לסנסיי היה שיער שחור קצוץ בתספורת צבאית, מכנסי ג'ינס מרופטים וגופיה עם הדפס של להקת רוק. הוא היה קשוח, כמו שאפשר לצפות מסנסיי.
"קדימה, תתחילו לעבוד על מה שהתאמנו.", אמר הסנסיי.
טארק ומייק התחילו, אבל הפסיקו באמצע. נשמעה נהמה קרובה אליהם.
מכאן הכל קרה מהר כחוט השערה.
המפלצת זינקה על הסנסיי. הוא התחמק. אבל הוא לא התקיף.
"תשתמשו במה שלימדתי אתכם ותתקפו בעצמכם."
באותו רגע טארק שנא אותו כמעט כמו מייק.
המפלצת התנפלה על מייק. הוא היה חסר אונים. הוא לא הקשיב לסנסיי ולא הצליח לעשות את הקסם. המפלצת נשכה לו את היד.
הצרחה שלו היה הקול הכי נורא שטארק שמע בחייו.