אברמור – פרק 1 חלק א'
מוקדש לכל הנרשמים המדהימים שלי, לקוראים ולאחווה היקרה, כמובן.
פרק 1
"ברוכים הבאים לאברמור"
הג'יפ הכחול, המושכר והשרוט שלנו השמיע רעשים נוראיים כשעבר מעל דרכי האפר הבקושי סלולות, הנקראות בפי הרוב 'כבישים.' כל כמה שניות המכונית עברה מעל אבן גדולה, או קבוצת אבני חצץ שהקפיצה את המכונית והסיטה אותה מהכביש עוד קצת.
אבל הרעש בתוך המכונית היה אפילו גדול יותר.
"בראד, רד ממני." רטנתי לעבר אחי הקטן. שמו המלא היה בראנדון, אבל כולם עצלנים, אז כולם קוראים לו בארד. הוא לא הפסיק לעלות עליי בניסיונות להגיע ליד של אחותי החורגת, בלה.
"תני לי את זה, בלה!" צעק בראד. הוא ניסה להגיע אל ידה של בלה שרק מתחה אותה יותר ויותר בחיוך שובב. היא אחזה בידה את הפלאפון שלו, מנסה לעשות בו שימוש ולהתרחק מבראד בו בזמן.
ידעתי שלא הייתי אמורה להתיישב ביניהם. למה נתתי לבלה להתיישב ליד החלון? הרי היה ברור שהיא רק רצתה להסתכל על נופים במשך כל הנסיעה ולשגע את כולם בקריאות התפעלות מפרפרים וצמחים. כשאלו נעלמו מהדרך והוחלפו בשום מקום שומם וחולי, בלה החלה לאבד עניין בנוף ועברה לשגע את אחי הקטן, כי אפילו היא לא יכולה להתלהב מחול.
קינאתי בסיירוס, אחיה של בלה, שישב מהצד השמאלי של בראד ולא היה צריך לסבול את כל הריבים שלהם על גופו. הוא בהה בנוף דרך החלון, עיניו הירוקות היוו מרוכזות ושיקפו דרכן בבהירות את העצים הנוף הקרב והחולף, מה שנראה כאילו סרט רץ לו בתוך העיניים. הוא כנראה חיכה לרגע בו יראה את ביתנו החדש ויוכל לרוץ אל חדרו כדי לא לסבול עוד את צעקותיהם של אחותו ואחיו החורג.
הרבה אנשים היו יכולים לקחת את השתיקה הכמעט תמידית שלו כהוכחה לסנוביות, אבל מי שמכיר אותו, כמוני, יודע מי הוא באמת.
"לא רוצה!" בלה צעקה אליו בחזרה. "נגמרה לי הבטרייה בפלאפון ואני צריכה לעשות משהו, אז תהיה אח מתחשב יותר ותיתן לי." היה ברור שבלה אפילו לא בדקה את הבטרייה בפלאפון שלה, וגם אם היא הייתה בודקת – סביר להניח שזה לא היה מעניין אותה. פלאפונים, מחשבים, ישיבה בשקט למשך שתי דקות – כל אלו בקושי היו קיימים במוחה של בלה.
"אח חורג!" בראד תיקן אותה בכעס ומתח את ידו עוד קצת, כך שהמרפק שלו התחכך באף שלי.
ניסיתי להעיף את ידו מהאף שלי, אבל במקום זאת רק מתחתי אותה יותר. היא השמיעה קול 'קנאק' קטן כאילו מזהירה אותו שאם הוא ימתח אותה עוד קצת היא תיתלש.
"אוי לא," מלמלתי. לא מספיק שהייתי תקועה בין שניהם במכונית והייתי צריכה לסבול את הרטינות של בלה על חוסר קליטה בפאלפון (אני חייבת להודות שהרשמתי מהעובדה שהיא יודעת איך בודקים קליטה בפלאפון) ואת הניסיונות של בראד לחטוף אותו ממנה תוך שהוא קופץ עליי, עכשיו גם את ההטפות של אמא שלי. שניהם רבו במשך שעתיים של נסיעה ולא היה לה אכפת, אבל עכשיו? ידעתי שהיא לא תשתוק על ההערה הזאת מצדו של בראד.
"בראנדון תומפסון," היא גערה בו והפנתה את ראשה אל עבר המושבים האחוריים. למען האמת, שם המשפחה המקורי שלנו הוא ג'קסון, אבל גם תומפסון לא היה נשמע טוב בצירוף לשמו המלא של בראד. ברור שהמסכן קולל בכך שלבעל השני של אמא שלנו יהיה שם משפחה שנגמר באותו צליל של הקודם. הוא התיישב במקומו מיד. בלה הורידה את ידה אל ברכיה. "אני לא רוצה לשמוע עוד פעם אחת את המילים 'אח חורג' מהפה שלך, מובן?"
"מובן," הוא הפנה את ראשו את עבר החלון. בראד אומנם היה חנפן בצורה שגרמה לכל הסובבים אותו לרצות להקיא – חוץ מלאמא שלי, כמובן – אבל גם הוא, בדומה לשני אחיו החורגים ולי, לא היה מרוצה מה'סידור' המשפחתי החדש שלו.
"אבל תגידי לבלה שתביא לי את הפלאפון שלי," הוא אמר לאחר כמה דקות של שתיקה, כאילו פתאום נזכר שהיה חלק משיחה לפני כן.
אמי נאנחה. "בלה-"
"בסדר, בסדר," בלה לא שאלה שאלות. לא היה חסר לה אומץ, אבל עם אמא שלי היא העדיפה לא להתעסק.
האוטו נהיה שקט לגמרי. הרעש היחידי שנשמע היה קול פיצוח האבנים הקטנות מתחת לגלגלי האוטו הכבד. זאת הייתה הפעם ראשונה מאז שיצאנו מנמל התעופה שהיה שקט לגמרי בחברתם של בלה ובראד. השניים היו כמו חתול ועכבר כבר מהרגע הראשון שנפגשו, לפני שלוש שנים, כשאמא שלי הביאה אותי ואת בראד לביתם של בלה וסיירוס. זה קרה שנה אחרי שאמא שלי וג'ון, האבא החורג שלי נפגשו לראשונה. הם הרגישו מוכנים להפגיש בין הילדים של שניהם, הטעות הראשונה במערכת היחסים שלהם.
בלה ובראד הפכו לאויבים מיד, כי שניהם מעצבנים להחריד. אני וסיירוס העדפנו להיות בצד ולצפות, מה שכבר הקדים את ההתחברות שלנו. זאת לא הייתה התחברות של ממש, לא כזאת של אהבת אחים וסיפור חוויות אישיות אחד לשנייה, אלא יותר חיבור של הבנה.
לפני חודשיים אמא שלי וג'ון התחתנו, והפכנו למשפחה. במשך החודשיים האלו עוד גרנו בבתים נפרדים, אבל נפגשנו בכל יום. זה עוד היה נסבל איכשהו, אבל לפני בערך שבועיים אמא שלי וג'ון – היא מתעקשת שאקרא לו 'אבא' – החליטו שהם לא יכולים להיות נשואים בבתים נפרדים.
הם עמדו למכור את שני הבתים הנפרדים שלהם ולקנות וילה שתהיה מספיק גדולה בשביל כולנו, אבל אז, כמו קסם, התקשרו אל אמא שלי מעיירת אברמור שבאנגליה והודיעו לה שנמצאה הצוואה של אחותה המתה, בריג'ט, והיא הורישה לנו את האחוזה שלה.
אולי זה יהיה אכזרי מצידי לומר, אבל אני לא יכולה להיות ממש עצובה על מותה. הפעם האחרונה שאני פגשתי אותה אותה קרתה הרבה לפני שאני יכולה לזכור. קצת לפני שבראד נולד, ככה אמא שלי מספרת, בריג'ט ניתקה את הקשר עם המשפחה שלה מסיבות לא ידועות ונעלמה. עד שהתקשרו מאברמור ואמרו שהצוואה נמצאה, אמא שלי אפילו לא ידעה על מותה של אחותה או איפה היא נמצאה. היא סיפרה שהם ניסו לחדש את הקשר, אבל הם אף פעם לא מצאו אותה, ובאיזשהו שלב הם גם הפסיקו לחפש.
אבל עדיין, כשהודיעו לה על מותה של אחותה, אמי בכתה. והרבה.
עם כל העצב, לא היו הרבה התלבטויות. אמא שלי וג'ון שמחו על המזל הטוב שנפל בחלקם והחליטו לעבור אל אברמור, מה שיכול היה להיות בסדר אם לא היינו גרים באמריקה. אז יופי לכם, הורים יקרים שלי. לא הצלחתם לקיים נישואים תקינים, אז החלטתם שאני לא אוכל לקיים חיים תקינים ותקעתם אותי באחוזה באנגליה עם אחות חורגת שאני לא סובלת ואבא שאני בקושי מכירה וגם לא ממש מעוניינת להכיר.
אז עזבתי את כל חיי החברה ה'עמוסים' שהיו לי עם שני חברי הטובים ביותר, סופי ואוון, ארזתי מזוודה ועכשיו, הנה אני כאן. בג'יפ מושכר ושקט להחריד, כשקול שבירת האבנים מאיים לשגע אותי והתעסוקה היחידה שלי היא לבהות בחלון בתקווה להתשנות בנוף ולהסתפק בעצים נבולים ושטחים מתים שנראים כאילו הם נמשכים עד האין סוף.
בראד התעסק בכל מיני משחקים בפלאפון שלו, כאילו כדי לוודא שבלה לא גונבת אותו כשהוא לא שם לב, ובלה העיפה בו מדי פעם מבטים מלאי תקווה בחלון, כאילו מקווה שהנוף ישתנה.
לרגע אחד כמעט הצעתי לה את הפלאפון שלי כדי שתהיה לה תעסוקה, אבל העדפתי שלא. אם היו שואלים כל בן אדם שמכיר את בלה חוץ מבראד וממני, כולם היו אומרים שהיא אנרגטית ומתוקה, מה שנכון, אבל כשהיא מחליטה שהיא רוצה לעצבן מישהו, היא תעצבן. היא לא תפספס שום הזדמנות להרצות על חיות בסכנת הכחדה או להטיף מוסר כשאני רוצה לאכול המבורגר בשקט, כי "בשר זה רצח."
אמא שלי הספיקה להירדם במושב הקדמי כשהנוף החל לשנות פתאום את צורתו באופן כליל. את דרכי העפר שאיימו לגרום לג'יפ לסטות מהשביל הסלול בערך החליפו כבישים סלולים היטב עם פסי שוליים בוהקים שכנראה נצבעו לא מזמן. את הצמחייה הנבולה והאפרורית בצדי הדרך החליפו מדשאות ירוקות ושופעות, מלאות עצי פרי, פרחים צבעוניים ואנשים על שמיכות פיקניק שנופפו לנו לשלום, כאילו חיכו לבואנו.
"תראו את הפרחים האלו," בלה קראה בהתלהבות. הנה, היא סוף סוף קיבלה את מבוקשה. נופים, פרחים, דשא, עצים נורמטיביים לגמרי – בלה יכולה לחיות רק מהדברים הסתמיים והמשעממים להחריד האלו.
בזמן שבלה פלטה קריאות התפעלות כשעברנו על יד כל פרח ועץ – וגם פלטה כמה מחמאות על האנשים הנחמדים והדשא – אני הייתי עסוקה בחיפוש שלט. בעיקר אחד ספציפי עם הכיתוב "אברמור" שיגאל אותי מהייסורים שבלהיות באוטו עם המשפחה שלי יותר מדי זמן.
אחרי כמה דקות נוספות של נסיעה, שבהן ניכר כי בראד משתמש בכל כוח הרצון שלו בכדי לא לערוף לבלה את הראש וכמה גלגולי עיניים מצד סיירוס, בלה הפסיקה לדבר על הנוף וקראה בשמחה "תראו, הגענו!"
כולם מלבד אמי הישנה וג'ון – אני לא יכולה לקרוא לו אבא – התמתחו בניסיון להסתכל דרך החלון של בלה. אפילו סיירוס הפסיק להתעסק במחשבות של עצמו וניסה להעביר מב חטוף בחלון. העובדה שישבתי ליד בלה סוף כל סוף השתלמה לי. הצלחתי להבחין בשלט קטן הנושא את הכיתוב "ברוכים הבאים לאברמור!"
השלט היה די ישן. הצבע שלו, שפעם כנראה היה ירוק עז, דהה בגלל שנים של שהייה בשמש. האותיות הלבנות היו חצי מחוקות, ואת העמוד הלבן לשעבר שהעמיד את השלט בקושי עטף צמח מטפס בנסון כושל לקבל מעט אור שמש.
הם אפילו השקיעו בחייכן קטן ומחוק. השבתי לו חיוך קטן.
חלפנו על פני השלט. יצאנו מאזור השדה שהיינו בו ונכנסנו אל חיים חדשים.
תגובות (32)
לפני שאני קורא את הפרק –
פשוט הייתי חייב:
וווווווווווווווווווווווווווווווההההההההההההההההההווווווווווווווווווווווווווווווווווווו!!!!!!!!!!
קטניס עשית אותי מאושר!
ועכשיו אני אתחיל לקרוא…
באמת לא הבנתי איך יש תגובה כל כך מהר… קדימה, בלאק!
קטניס אוורדין, סוף.
להעביר *מבט* חטוף בחלון.
היו לא מעט פעמים שקראת לבראד, ג'ייק…
קטניס, איך את עושה את זה???.
כתיבה סוחפת ומדהימה!
הצגת את בלה מעולה! אהבתי את הקטע עם ה"בשר זה רצח" וזה שהיא מתפעלת מכל צמח ופרח. כמובן גם את הקטע עם הפלאפון – לא הפסקתי לצחוק.
אולי תעלי עכשיו גם את חלק ב'? אמרת שהכל מוכן לך כבר בוורד!
בכל מקרה, תמשיכי מהר!!!
אהבתי! אהבתי! אהבתי!
ידעתי, ידעתי שמשהו לא בסדר! אתה זוכר שאמרתי לך שקראתי לבלה בלה במקרה לפני שכתבת את הדמות? אצל בראד זה ג'ייק… אני אתקן את זה עכשיו.
הכל מוכן בוורד, אבל אתם תקבלו את החלק הבא רק ביום חמישי.
תודה רבה! (:
קטניס אוורדין, סוף.
מה? לא!
למה?!?!?!
אפשר מחר???
לא.
מועחעחעעחעחעחעחעחחעעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעעח עחעחעחעעחעחעחעעחעחעחעחעחעחעחעחעח!
טוב, זה היה כיף.
קטניס אוורדין, סוף.
נ.ב.
אל תשכחי את הדמות שלי!!!!
לא שוכחת.
קטניס אוורדין, סוף.
ייאייי~~~ אבל בכמה פעמים את כתבת ג'ייק במקום בראד 0-0
ואני חייבת להגיד שאני אישית לא סובלת שמחליפים נקודות מבט בסיפורים שמסופרים בגוף ראשון, זה פשוט מעצבן.. (אבל איך שאת רוצה U^U)
סיירוס יצא מושלם 3>
וכן היו כמה שגיאות כתיב, אבל בטח תשימי לב כשתעברי על הפרק כמו שכתבת <:
מחכה להמשך!
נראה לי שתיקנתי את כל טעויות הג'ייק עכשיו. אני כרגע עוברת על הפרק שוב, הטעויות קצת מביכות אותי (טוב, אם לצעוק על המחשב "ג'ייק, ברצינות?! מי עושה דברים כאלו?!" זה קצת.) אבל אם תראי מה הגבתי לבלאק תביני למה זה ככה…
תודה רבה!
קטניס אוורדין, סוף.
חח כן קראתי אחרי שהגבתי P:
וואו, הכתיבה שלך ממש טובה! לגמרי נסחפתי אל תוך הסיפור. ואני כבר אוהבת את סיירוס למרות שהוא אפילו לא דיבר. למה את מעלה את הפרק הבא רק בחמישי? *פרצוף מתלונן*
תודה רבה! (:
על סיירוס תחמיאי לאמורה, לא לי.
אני מעלה אותו בחמישי כדי שלא יהיה לי יותר מדי עומס. (ראי את התגובה שכתבתי לבלאק. משהו בסגנון "מועחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעעחע!")
קטניס אוורדין, סוף.
מודה באשמה |מצטערתלאמצטערת| סתם סתם XD
הו, הקנאה 0^0
אני אוהבת את מאל – זו הייתה היא, נכון? – היא כזאת צינית ומצחיקה ^^ אני דיי צינית, אבל ככל הנשמע מתגובותיהם של מכרי בנסיונותי הכושלים להצחיק – לא שאני מנסה – הם לא מבינים את ההומור שלי…
פרק ממש טוב, היו כמה טעויות מקלדת פה ושם שפשוט הושמטו אותיות, כנראה לא נלחצו אות משהו כזה U^U ואת כל השאר ככל הנראה כבר תיקנת כי אני לא שמתי לב לכלום. אולי זה בגלל שקראתי את זה שעה אחרי~
אז… הבנתי שלא תמשיכי את זה היום/מחר…
עכשיו יש לי עוד סיבה לחכות ליום חמישי! ~ועודחמישיםלמהלא-,-~
כתיבה מעולה, אני כבר לא מתפלא מהכישרון הרב שלך והמעורר קנאה באופן מוחלט מעצבן. (שלך, של אמורה, של א.מ.ש, תולעת ספרים פומה, בלאק, כל האחווה בעיקרון וכמה קוראים שלא נמצאים באחווה.)
פרק נחמד מאוד, בראד הקטן! עשית אותו מושלם :)
והיה ממש בהתחלה שכתבת בארד במקום בראד, אז רק תתקני וזה יהיה מושלם עוד יותר.
תמשיכי! (ורציני, לא ביום חמישי.)
~היום סיימתי את ארבעת השומרים סוף כל סוף, אני אעלה בקרוב את הפרקים והתחלתי לעבוד על ארץ לעולם לא!, ההפסקה מהעלאת סיפורים ממש עוזרת לי! (למרות שעברו רק שלושה ימים XD)
ועכשיו שסיימתי לדבר על עצמי,
המשך!
ייאייי~~
קטניס מה עם הדמות שלי?
את תכתבי אותה היום??
אני לא יכול להמשיך לפרק הבא בלעדיה…
אוך, למה הצבע? לא יכולה לקרוא ככה :(
יוטה ופומה, תודה!
פומה, זאת אכן מאל. המקלדת שלי מעצבנת… שמחה לדעת שנתתי לך סיבה לחכות! ^^
יוטה, הכישרון שלי לא אמור לעורר קנאה, בטח לא אצל כותב כמוך. יש לך יותר מדי זמן פנוי O-O
בלאק, אני כל כך מצטערת! עוד לא סיימתי אותה… אני לא טובה בדד-ליינים… אני אשלח אותה מחר (אני אעבוד עליה בשיעור מטומטומתיקה במקום על התליון. זה כבוד.)
אורורה, אני אמחק את הצבע בשבילך.
קטניס אוורדין, סוף.
תודה קטניס!
עכשיו קראתי את הפרק, וממש אהבתי ^^
הפרק ממש יפה והדמויות בנויות בצורה טובה מאוד! (הכי אוהבת את בלה בינתיים.)
היו כמה שגיאות מקלדת פה ושם שלא נוראות בכלל.
אהבתי שהכנסת מסתורין עם הדודה בריג'יט, זה היה נחמד.
אז מחכה להמשך! (בבקשה להאריך בפעם הבאה!)
זה לא ארוך מספיק בשבילך? *הרמת גבה* עשיתי שני חלקים כדי שלא יהיה ארוך מדי (וגם כי אני רעה ^^)
תודה רבה!
קטניס אוורדין, סוף.
אלוהים אדירים, מישהו חייב להסביר לי לםפחות פעם אחת מהי האחווה..
ועכשיו בנושא אחר, וואו!
נעבור נושא נושא:
1. 14 דקות?? ראוי להערצה, לקח זמן לכתוב את זה, אני מניחה, אבל האורך ממש מוסיף, כי זה בערך האורך של פרק בספר אמיתי. (תלוי בעמודים שלו)
2. הפרק ממש ממש טוב!! באמת! כבר הספקתי, לשנוא את בלה, לאהוב את סיירוס (ברצינות, דמויות שקטות וביישניות לשלטון!) ולהתחבר אל מאל (היא דיי מצחיקה.)
3. טיפה מבלבל עם כל האחים והכל, (אח חורג, לא חורג, אבא, אמא, דודה??) אבל אני חושבת שהצלחתי להבין בערך את מהלך העניינים.
הפרק היה ממש מעניין, מחכה להמשך! :)
אני אזרום עם הסעיפים.
1. תודה! האמת שקצת פחדתי שהגזמתי…
2. אני לא ממש מתיברת לבלה (כי אנחנו לא דומות) די אוהבת את סיירוס (כי בחלק השני הוא מדבר!) ומאל היא אני בגרסא הספרותית (אותו אופי, מראה שונה.)
3. סליחה על הבלבול. אני בטוחה שעם המשך הפרקים זה יסתדר, ואם לא:
בלה – אחות חורגת של מאל ובראד.
סיירוס – אח חורג של מאל ובראד, אח של בלה.
בריג׳ט – דודה מתה (זה באמת מוזר לכתוב את זה.)
ג׳ון – האבא הביולוגי של בלה וסיירוס.
מקווה שעזרתי. ותודה רבה לך!
קטניס אוורדין, סוף.
סורי על האיחור, רק עכשיו ראיתי…
ועכשיו, סעיפים: (יאיי)
1. בכלל לא!
2. בינתיים קראתי רק פרק אחד, (באשמתך, ניתן לומר) אז אני לא מתקבעת, אבל זה הרושם הראשוני שלי מהם. (הם ממש מזכירים לי את הדמויות המקוריות מהסדרה, אני חייבת לומר, מאל לפחות.)
3.כן, עכשיו הרבה יותר ברור! (יקח לי זמן לקלוט את זה בקריאה, אבל בקטנה..)
ותמשיכי את התליון! :)
מקווה שתשים לב לדמות כאן, בלאק. עבדתי עליה בשיעור מטמתיקה (שזה כבוד, כי בשיעורי מטמתיקה אני עובדת על התליון) ואני מקווה שהיא הייתה שווה את ההמתנה.
סליחה אם יש שגיאות מקלדת (ובטוח יש.)
—
שם: סטייסי (אפילו השם שלה רע) קין
גיל:17
בית: מחול
תפקיד: לא מנהיגה, אבל היא רוצה להיות כזאת (אם זה בסדר, אני רוצה שהמנהיגה של הבניין דווקא תשנא אותה, ככה שזה יהיה בלתי אפשרי. אני אוהבת להתעלל בדמויות שלי! ^^)
דמות השראה: אין. היא טוענת שהיא לא רוצה להיות מושפעת ולעשות הכל בדרך שלה.
אופי: סטייסי היא [בניגוד לכל שאר הדמויות שלי (הו, למה?)] לא פחות ממלכת הכיתה הקלישאתית, עם פמליית השפוטות הקלישאתית, והחנונים הקבועים (והקלישאתיים.)
היא חוצפנית, מתנשאת וחושבת שהיא מרכז העולם. היא יודעת לנצל חולשות של אחרים לטובתה, ותמיד תדע מה להגיד כדי לעצבן או לפגוע בבן אדם, ותשתמש בכישרון הזה בעיקר על ילדים פחות מקובלים חברתית, או כמו שהיא מכנה אותם ללא בושה ״חנונים.״
סטייסי מתעצבנת על כל דבר קטן ולא תשתוק לגבי שום הערה שלא במקום בעיניה. היא בטוחה שהכל צריך ללכת כמו שהיא רוצה, וכשזה לא קורה היא יכולה לצאת מכליה. היא מאוד החלטית ועקשנית, לכן להזיז אותה מדעתה עומד על גבול הבלתי אפשרי.
סטייסי היא חכמה מאוד, אבל זנחה את זה ונכון לעכשיו כולם בטוחים שהיא טיפשה (הסבר בהמשך.)
היא בטוחה שהיא עושה הכל נכון ושהיא מוצלחת בהכל, גם אם המצב לא כזה. היא אנוכית ותמיד תעשה מה שיעזור לטובתה האישית בלבד. היא יורדת על אחרין הרבה, מה שגורם לה להרגיש אפילו יותר טוב עם עצמה (היא מאוד אוהבת את עצמה, אם זה לא הובן עד רגע זה.) היא פשוט יצור בלתי נסבל.
עם כל הבלתי נסבלות שלה, היא מאוד – אבל מאוד – משכנעת. היא יודעת איך לנסח את המילים הנכונות כדי לשכנע כמעט כל אחד בכל נושא אפשרי. היא גם שקרנית מעולה ויודעת להמציא סיפורים ותירוצים משכנעים. היא מפעילה את כל הכישרונות האלו הרבה, אבל לא לטובה.
היא תככנית, ובעזרת יכולות השכנוע שלה היא כבר סיכסכה בין הרבה אנשים ופירקה כמה חבורות וחברויות. זה מקנה לה שעשוע, כמעט כמו תחביב. היא עושה את זה בשביל הכיף.
תמיד נמצאת עם פמליית השפוטות הרחבה שלה מבית המחול (הו, הקלישאתיות! היא שורפת!)
מאוד אוהבת מסיבות פרועות ומוזיקה חזקה.
מראה: סטייסי היא אומנם לא הבלונדינית כחולת העיינים לה אולי ציפיתם, אבל היא לגמרי אחת הבנות האלו שבנים ירדפו אחריהן בגלל מראה חיצוני.
שיערה הוא חום בהיר עם גוונים טבעיים של בלונד, והוא תמיד יראה חלק, לא משנה מה היא תעשה. עיניה הירוקות והבהירות משקפות מה או את מי שנמצא מולה באופן כל כך מושלם, כאילו יש לה סרט בתוך העיינים, כך שיהיה קשה למי שעומד מולה להתרכז בדבר במשהו אחר מלבדן.
עורה של סטייסי בהיר, אבל לא יותר מדי. יש לה גוף רזה ואטלטי שמאפשר לה לבצע צעדים מסובכים והתמתחויות כמעט בלתי אפשריות. יש לה מעט נמשים בהירים מתחת לעיינים, מה שמוסיף למראה התמים והחביב שלה.
רקע: אולי זה לא נראה כך, אבל סטייסי לא תמיד הייתה ״מלכת הכיתה.״ בתור ילדה היא עברה הרבה הצקות והתעללויות בבית הספר, משהו שכיום לא הרבה יודעים, משום שהיא לא משתפת בזה אף אחד.
היא לא הייתה סתם חנונית לא מקובלת, היא הייתה גאונה. כל הציניונים שלה היו מאיות, והידע הכללי שלה היה מדהים. היא הצטיינה בכל מקצוע אפשרי, ואהבה את הלימודים כמו את החיים שלה.
היא תמיד ניסתה לשכנע את עצמה שהלימודים עדיפים על המעמד החברתי שלה, אבל פחות או יותר כשהייתה בת 12 היא החליטה שהיא משנה תדמית. היא החלה לשים עדשות (בהסכמת ההורים שלה) והתחילה לעשות… טוב, הרבה שטויות. היא החלה ללכת לכל מני מסיבות שנמנעה מהן, אספה חברות ופיתחה תדמית של ילדה רעה.
הציונים שלה התדרדרו, אבל היא עשתה את זה בכוונה. היא הרגישה כאילו היא לא יכולה להיות חרשנית מקובלת, וזנחה את החוכמה שלה בצד. בהתחלה זה פגע בה והיא התעלמה, אבל אחרי כמה זמן זה הפסיק לעניין אותה. היא עדיין חכמה מאוד וידע מעניין אותה, אבל היא לא עושה עם זה כלום.
היא התחילה לרקוד בגיל 12 כחלק משינוי התדמית שלה והתגלתה כרקדנית מחוננת.
היא התאהבה בריקוד, וכשהייתה בת 14 היא החליטה לעשות צעד נוסף באהבה הזאת והלכה לבית הספר לחיים, שם הוצבו בפניה שתי אופציות: בית ההנהגה ובית המחול. בלי התלבטויות מיותרות היא בחרה את בית המחול, שם במהרה הפכה למקובלת ואהובה, למרות האופי שאימצה לעצמה.
~ועכשיו, גבירותי ורבותי, הגיע הקטע בוא אני דוחפת את הדמות האחרת שלי!~
גם בבית המחול לא היו חסרות לסטייסי חנוניות להתעלל בהן, אבל בינה לבין קיירה (קיי! ^^) תמיד הייתה שנאה. היא נהגה להציק לה הרבה בגלל שהיא מתעסקת בכדורגל, שזה דבר גברי, לטענתה.
קיי היא אומנם טיפוס עצבני, אבל היא לא נתנה למילים של סטייסי להשפיע עליה. אומנם היא עצבנה אותה, אבל היא לא נתנה לכעס שלה להתפרץ. עדיין יש בניהן שנאה רצינית.
משהו נוסף: אחת הסיבות לכך שצחקו עליה הייתה בגלל שהיו לה משקפיים. היא עדיין צריכה אותן, אבל משתמשת בעדשות.
—
בלה, בלה, בלה, פתקיות בטלפון… מקווה שאהבת!
קטניס אוורדין, סוף.
אהבתי!
תודה קטניס!
נ.ב.
היא הולכת להתעלל בדמות של תס. סתם חשבתי שאת צריכה לדעת…
אין לי שום בעיה עם זה.
שמחה שעזרתי!
קטניס אוורדין, סוף.
LIKE IT!!!
שמחה לשמוע (:
אם את רוצה, את מוזמנת להירשם (ואם את נרשמת, יש העדפה לדמות בן.)
קטניס אוורדין, סוף.
קטניס את מעלה היום פרק נוסף???
וניסה להעביר *מבט* חטוף לחלון.
אני לא אשקר שדיי כעסתי. חשבתי שאני אספיק לקרוא את הפרק כשתעלי אותו אבל בסוף העלית אותו לא-יודעת-מתי אבל לא בצהריים. וזה היה שבוע זוועה.
פרק טוב. הלכתי לקרוא את ההמשך.