אבן השבועה. פרק שני:

פרק שני:
דפיקות חזקות העירו את קריד. עבר שבוע מאז המפגש עם נלרה. הוא מצמץ והתמתח, מחה את קורי השינה מעיניו וקם. הדפיקות על הדלת התחזקו.
"מי שם?" שאל קריד.
בתגובה נפתחה הדלת וקריד ראה את לועם בפתח, לבוש בבגדי חניך.
"לועם?!" שאל קריד בתדהמה, "מה אתה עושה פה? עברת כבר את מבחני ההתלמדות?" לועם הנהן וחייך.
"תקשיב קריד, אני יודע שאתה לא אוהב את זה, אבל צריך להעביר עליך סריקה שוב," אמר בהיסוס.
"מה?!" קפץ קריד, "אבל כבר עברתי סריקה כשהגעתי לכאן, למה אני צריך לעבור עוד אחת?"
לועם נאנח ואמר; "אני יודע שעברת את זה קריד אבל אלו הנהלים. התחלת את ההתלמדות מהתחלה אז אתה צריך לעבור את הסריקה מהתחלה, וזה לא נתון לשיקולך."
הוא תפס את קריד בזרועו ומשך אותו החוצה. קריד מצמץ, לנוכח השמש החזקה.
עוד שני חניכים נוספים חיכו לו בחוץ. כשראו את קריד הם החלו לצעוד לכיוון מגדל המרידסים, לועם סימן לקריד להתחיל לצעוד גם הוא. קריד עמד את סיכוייו להתנגד, הוא אמנם היה גדול וחזק, אך לועם היה חניך, מומחה יותר בכשפים והיו איתו עוד שני חניכים.
קריד הבין שאין טעם להיאבק, הוא השפיל את ראשו והחל לצעוד בגרירת רגליים אחרי החניכים.
הצעדה לא ארכה זמן רב, לועם האיץ בקריד לשמור על קצב מהיר.
כשהגיעו לבסיס המגדל הם נעצרו, המגדל היה מוקף בנחל רחב. למרות הקרקע הישרה הנהר זרם בשצף מהיר, ככל הנראה בעזרת קסם. מימיו של הנחל היו בצבע שחור, כמעט אטום.
קריד ידע מה קורה למי שנוגע בהם, הוא ראה עשרות פעמים אנשים מושלכים לשם ומתכלים במים החומציים, הוא רעד.
בפעם האחרונה שהוא שהה במגדל העבירו עליו עשרות כשפים, בנסיון לעורר את הקסם שלו. ולאחר מכן עוד כשפים לסריקה. כל מתלמד חדש עובר בידוק, אם הוא אינו נגוע בקסם אפל.
לועם ניגש לשער המגדל השחור ונקש עליו בחוזקה בעזרת מקל ארוך. אט אט נפתח השער, עד שנפל בקרקוש שרשראות על גדת הנהר, הופך לגשר המאפשר לחצות את נחל המים השחורים המקיף את המגדל.
קריד הובל לתוך המגדל, הם צעדו במסדרונות הצרים והאפלים. שני החניכים צעדו מלפנים, קריד באמצע ולועם משגיח מאחוריו.
מדי פעם התפצל המסדרון, וקריד הספיק לראות חדרי לימוד, חדרי אימונים או ספריות לפני שפנו. לאחד כמה דקות של צעידה, מדרגות ומסדרונות ארוכים, קריד שם לב למדרגות היורדות אל מתחת לאדמה, ככל הנראה מרתף סודי כלשהו.
"לאן אלו מובילות?" שאל.
לועם גיחך מאחוריו אך לא ענה. קריד שם לב לשלט שנתלה מעל המדרגות; "אין כניסה למתלמדים."
קריד תהה לעצמו מה יכול להיות מוסתר שם, אך לועם ושני החניכים לא איפשרו לו לתהות על כך. הם סוף סוף הגיעו לחדר, המקום בו המרידסים מעבירים את הסריקה על המתלמדים.
קריד עצם את עיניו כשנכנס פנימה, הוא לא רוצה לעבור את זה שוב.
שני מתלמדים חדשים שכבו על מיטה בצידי החדר, מרידס גוהר מעל כל אחד מהם. הם התפתלו ובכו, צרחו ויבבו. המרידסים לחשו ומלמלו, מבצעים את התנועות הזורמות והחלקות הנדרשות לביצוע הכישוף.
קריד הושכב גם הוא על מיטה, לועם כרך רצועות עור עבות סביב ידיו ורגליו. קריד עצם את עיניו והתפלל שהסריקה תגמר מהר, הוא לא מסוגל לשאת שוב את המראות, הזכרונות, הכאב.
מרידס ניגש אליו, קריד עצם את עיניו, דמעות עגולות זולגות מהן. לפתע הוא הרגיש קור עז ובחילה, כאילו נבלע במערבולת, בטנו התהפכה. לכישופי הסריקה יש תופעת לוואי, בזמן הסריקה המתלמד חווה שוב את הרגע הקשה ביותר בחייו.
קריד גנח והתחנן, "לא, בבקשה לא. בבקשה אל תחזיר אותי לשם."
המרידס התעלם ממנו והמשיך בתהליך. קריד הרגיש את גופו מזדעזע והבין, הוא עומד לחוות שוב את יום מותה של אימו.

◇◇◇

קריד מצמץ, הוא נמצא בבקתה קטנה וחשוכה. לקח לו כמה רגעים להבין איפה הוא, המחסן הישן שלהם, כשעוד גר עם משפחתו.
הוא יצא החוצה, מזג האוויר בחוץ היה קייצי ונעים. הוא הלך לכיוון המדשאה הגדולה שליד ביתו, וראה את עצמו. קטן בשבע שנים, משחק עם אחותו הגדולה- דמפי, בדשא. קריד הקטן השתעשע, שערו השחור עוד היה קצר ופניו מלאות בשמחת חיים. "לא תתפסי אותי!" צעק קריד הקטן בחדווה.
"נחיה ונראה" צחקה אחותו, והחלה לרדוף אחריו. רחבת החצר של מגורי המרידסים הייתה גדולה, שטחים גדולים ומסולעים וכמה חלקות דשא קטנות. קריד הקטן החל לרוץ לעבר מגורי המתלמדים, כשאחותו אחריו. קריד ידע מה הולך לקרות, הוא חווה את זה פעם, הוא לא רצה להסתכל. אימו של קריד יצאה מהבית, סל מלא בבגדים מלוכלכים בידה האחת, בידה השניה החזיקה את ידו של אחיו הקטן של קריד.
קריד ניסה לחסום את דרכה, אבל הוא רק צופה, בלתי נראה עבורם. היא עברה דרכו והלכה אחרי קריד הקטן ואחותו.
קריד הקטן המשיך לרוץ, מתגרה באחותו. הם עברו את מתחם המתלמדים והגיעו לשפת הואדי. עיניה של אימו של קריד התעגלו בבהלה. "קריד, דמפי, תזהרו!" קראה בבעתה, והחלה לרוץ לכיוונם, משליכה את סל הבגדים ונושאת את הפעוט בידיה.
קריד הקטן התעלם מאימו, וכך גם אחותו. הם המשיכו להשתובב על שפת הואדי, רצים וצועקים. קריד צרח גם הוא, מנסה לקרוא לאימו. "אמא! אל תלכי לשם! את תפלי!" אך אימו לא שמעה אותו, היה זה רק זכרון.
אימו של קריד הגיע אליהם. היא תפסה בזרועה של דמפי והחלה למשוך אותה חזרה לכיוון המחנה. קריד הקטן החל להשתולל ולצעוק "אמא תעזבי אותה! אנחנו באמצע לשחק! למה את מפריעה לנו?"
אימו נעצרה, והסתובבה כדי לתת לענות לו, כשלפתע הוא החליק ונפל מעבר לתהום. אימו צרחה באימה ורצה חזרה, מציצה מעבר לקצה הואדי.
קריד הקטן לא נפל הרבה, הוא נעצר על בליטה קטנה בדופן הואדי. אימו כרעה ברך ושלחה את ידה אליו, מנסה לתפוס אותו.
קריד הקטן נעמד על הבליטה, רועד כולו, ותפס את ידה של אימו. פניה התכרכמו מהמאמץ, היא משכה אותו מעלה והושיבה אותו רחוק מהקצה.
"אתה ראית מה קרה עכשיו קריד? היית יכול למות! למה אתה לא מקשיב אף פעם?"
היא עמדה בגבה אל הקצה, קריד ידע מה עומד לקרות, ולא הייתה לו שום דרך למנוע את זה.
הסלע מתחת לרגליה נסדק, נשבר ונפל למעמקים, גורר אותה איתו. צרחותיה מהדהדות בין דפנות הואדי. קריד הקטן עמד שם, המום, עיניו פעורות.
"לא!" צרחה דמפי באימה. אחיו הקטן של קריד החל לבכות.
דמפי הסתכלה מעבר לקצה הואדי, אך לא ראתה דבר מלבד האפלה ששררה בעמקו של התהום.
קריד הקטן לא עמד בזה יותר, הוא כבש את פניו בידיו ורץ חזרה למחנה.
דמפי הרימה את הפעוט בידיה, מזיעה בשמש החמה, והחלה גם היא לצעוד לעבר המחנה. קריד ידע, עכשיו אביו עומד לצעוק עליו. לאחר שאימו מתה, אביו לא הרשה לו לגור בביתו יותר. קריד הסתובב במחנה והתמודד עד שהגיע לגיל המתאים ונרשם להתלמדות.
אביו גם לא הרשה לאחותו ולאחיו לשמור על קשר איתו, הוא לא שמע מהם מאז שגורש. לפתע הכל היטשטש, קריד הרגיש שוב כאילו נבלע במערבולת, קור עז ובחילה. לאט לאט הוא הרגיש שוב את המיטה מתחתיו ואת רצועות העור הקושרות אותו. סוף סוף, חשב. החזיון נגמר.

◇◇◇

געגוע, כאב, כמיהה. דמעות זלגו על פניו של קריד. המרידס סיים את הסריקה, קריד משוחרר.
הוא התיישב, מטושטש, ראשו מוצף רגשות מעורבים. עברו שעות רבות, כבר החשיך בחוץ.
לועם הקים אותו באגרסיביות והחל להוליך אותו לעבר היציאה. קריד ציית, ממושמע. ראשו עדיין מוצף זכרונות וגעגועים, שסחררו את ראשו.
לאחר כמה דקות של צעידה רצופה הם נעצרו, קריד שם לב שהם שוב ליד המדרגות האסורות. יופקאד ונלרה עלו משם, שערה של נלרה פרוע ועיניה אדומות. היא העיפה מבט מבוהל בקריד וסימנה לו לא לשאול שאלות. יופקאד נעץ את עיניו האפורות בקריד, והרים את אפו בזלזול.
"תמשיכו" פקד, "זהו אינו מקום למתלמדים."
נלרה פלטה ציוץ בהול ויופקאד היסה אותה בהינף יד. לועם המשיך ללכת, גורר אחריו את קריד.
כשהגיעו לחדרו של קריד, לועם פתח לו את הדלת והושיב אותו על המיטה. "תשמע קריד, אני יודע שזה קשה, ואני באמת מצטער. אבל אתה יודע שזה הכרחי, אנחנו לא רוצים אנשים שנגועים בקסם אפל במחנה שלנו, אנחנו צריכים להגן על גראנדיס מפניהם."
קריד חשק את שיניו אך לא אמר דבר, לועם נאנח ויצא.
הלילה ירד, קריד עדיין שכב על מיטתו שקוע במחשבות כשירסן נכנס לחדר. "ערב טוב" אמר ירסן בהתרגשות. "קריד, נחש מה? מחר אני אעשה הורדת ידיים עם אדמם, קיבלתי אישור מיוחד לעשות למרות שעוד לא עברתי את השליש הראשון של ההתלמדות!"
קריד פער את פיו, איך ייתכן שחרגו כל כך מהכללים ונתנו לו אישור?
"וואו, מזל טוב" פלט לבסוף, "בהצלחה."
"תודה" חייך אליו ירסן חיוך רחב והחל להתארגן לשינה. קריד נשכב על המיטה ועצם את עיניו, רק רוצה שהיום הנורא הזה ייגמר.
למחרת בבוקר הוא התעורר, יצא מהשמיכה ונעמד. הקור הקפיא את עצמותיו, נגמר הסתיו, החורף הגיע.
ירסן כבר הלך, כנראה קם מוקדם מההתרגשות. אדמם ישב על המיטה ובהה בקיר במבט חלול, קריד הטה את ראשו, "אמדם?" הוא שאל, "אתה בסדר?"
אדמם הביט בקריד וענה "לא, ממש ממש לא"
"מה יש, אתה לחוץ, אתה מפחד שאולי תפסיד?" ניחש קריד.
"לא אולי, בטוח, אין לי סיכוי מול ירסן." ענה אדמם בעצב.
"אז למה הסכמת לאתגר?" תהה קריד, אם הוא ידע מראש שאין לו סיכוי נגד ירסן מדוע הסכים להורדת ידיים?
"הכריחו אותי" הוא ענה "אביו בא אלי ואיים שאם לא אסכים לאתגר הוא יחסל אותי, ייקח אותי אל המגדל ויהרוג אותי."
קריד פער את פיו, יופקאד איים על אדמם? אין סיכוי שירסן יודע, אחרת הוא לא היה מסכים.
"ניסית לפנות למישהו?" שאל קריד, "לך לאחד מהמרידסים ותגיד להם, הוא יעמיד את יופקאד במקומו."
אדמם צחק וניענע בראשו, "אתה כזה תמים הא? שחרר, אני מתחיל את ההתלמדות מחדש, זו היא עובדה מוגמרת."
קריד הבין שאין טעם להמשיך להתווכח ויצא מהחדר לכיוון המועדון.

כל הכיסאות והשולחנות פונו הצידה, מלבד שולחן מרובע קטן ושני כיסאות. מתלמדים נלהבים מילאו את הרחבה. ירסן ישב על אחד משני הכיסאות, מקרין ביטחון עצמי. קריד תהה לעצמו אם ייתכן שירסן יודע על כך שאדמם הוכרח להיאבק איתו.
"לא יכול להיות" מלמל קריד לעצמו, ירסן תמיד היה כל כך נחמד ומאיר לכולם, האם ייתכן שזו רק מסכה המסתירה את פניו האמיתיות?
אדמם נכנס, שערו רטוב ופניו אדומות. כמה מתלמדים החלו להריע אך השתתקו במהרה.
ירסן מיקם את עצמו טוב יותר על הכיסא וחייך אל אדמם, אשר לא השיב בחיוך.
אדמם התיישב בכיסא למול ירסן ונעץ את מבטו בעיניו. צל העיב על חיוכו של ירסן, אך נעלם לאחר רגע.
"שנתחיל?" שאל ירסן בחיוך.
"אתה הקובע, לא?" ירק אדמם בכעס.
עיניו של ירסן התעגלו באיום "אז מתחילים!" שאג.
כפות ידיהם נפגשו, ירסן הפשיל את שרוולו וחייך, אדמם חשק את שיניו. לא היה ניתן להשוות בין ידו של אדמם לידו של ירבו. שרירי ידיו של ירסן היו בגודלם כמעט פי שניים משריריו של אדמם. קריד עצם את עיניו בעוצמה, ירסן באמת יודע? הוא הכריח את אדמם להיאבק מולו כדי להפוך למתלמד? כל מה שירסן עשה בשבילו היה הצגה?
כאב לקריד המחשבה שחברו הטוב הוא אדם רע המתחבא מאחורי מסכה. ירסן החל להפעיל לחץ, אדמם לא נאבק. ידו הוטחה בכוח בשולחן כשירסן הוריד אותו. קהל המתלמדים פתחו את פיהם כאחד, אדמם הסכים להיאבק ואז ויתר ללא מאמץ?
מאצ'ו, המרידס האחראי על המינויים, הגיע והרים את ידו של ירסן. "ירסן ניצח את הקרב בתוך פחות משתי שניות, בהתאם לזאת הוא מקבל העלאה מיידית לדרגה של מרידס!"
קריד הבין. אביו של ירסן רצה להעלותו לדרגת מרידס, אך מול קריד לא היה לו סיכוי לנצח בפחות משתי שניות.
ההצגה של ירסן נועדה כדי לתת לו הזדמנות שניה להיאבק בהורדת ידיים מול אדם חלש יותר ולעלות לדרגת מרידס.
ירסן נעמד וחייך אל כולם. פתאום החיוך שלו נראה לקריד מתנשא ושחצני, ולא חמים ומאיר.
אדמם נעמד במהירות, יורק על הרצפה ליד ירסן וממהר לצאת.
מאצ'ו האדים. "חוסר כבוד! מפסיד ומשפיל את המנצח הטוב ממנו, מגיע לו להענש!"
קריד שם לב לחיוך הקטנטן של ירסן כשתפסו את אדמם וגררו אותו חזרה פנימה.
"אני אטפל בזה מאצ'ו, עכשיו שאני גם מרידס". אמר בהתנשאות והחל לגרור את אדמם למגדל.
קריד נדחף בין קהל המתלמדים, עוקב אחר ירסן במבטו. מה הוא יעשה לאדמם? חשב באימה, אסור לו לאבד אותו.
קריד התגנב בקלילות אחר ירסן, גופו הגדול נע בחינניות בין מבנה למבנה, מסתתר מעיניו של ירסן.
כשהגיעו לבסיס המגדל ירסן נקש על השער בעזרת אבן שהרחיף.
השער חרק וקרקש עד שנחת על הרצפה, מאפשר לירסן להכנס למגדל ולגרור את אדמם איתו.
קריד ישב מאחורי סלע, מחכה. מה הוא יעשה לו שם? יענה אותו? יצעק עליו? קריד חשש שההמתנה תארך עוד זמן רב.
לאחר שעה קלה ירסן צעד למחוץ למגדל בגאון, ללא אדמם. קריד נבעת, מה הוא עשה לו?
לא היה טעם לגשת אל ירסן עכשיו, מה גם שאסור לו להיכנס למגורי המרידסים. הוא חזר לחדרו הריק וצנח על המיטה.
אף אחד לא טרח לבוא לשאול מדוע אינו בא לאימונים, ולקריד לא היה איכפת. כל מי שהוא חושב שאפשר לסמוך עליו מתברר לבסוף כשקרן. אין בעולם אפילו אדם אחד עם אמון?
קריד התיישב בפתאומיות. נלרה, חשב.
הוא הרגיש צורך עז לדבר עם נלרה. הוא לא ראה אותה מאז המפגש המוזר במגדל, כשיצאה עם אביה מהמרתף בשיער פרוע ועיניים אדומות.
הוא יצא החוצה ושוטט בחיפוש אחריה, שאל אנשים אם ראו אותה.
לפתע הוא הבחין בה, יושבת על סלע קטן בקצה המתחם ומביטה לעבר הואדי. קריד ניגש אליה, "נלרה?" שאל בחשש.
נלרה הסתובבה אליו, היא נראתה כמי שלא ישנה זמן רב, עיניה פעורות ואדומות ושקים מתחת לעיניה.
"נלרה?" שאל קריד שוב ביתר חשש.
"קריד… אני לא… אבא שלי…" גמגמה.
"מה קרה נלרה? מה אביך עשה?" נבעת קריד.
"אדמם, ירסן הוא…" אמרה נלרה ופרצה בבכי.
"נלרה בבקה תעני לי מה ירסן ואביך עשו לאדמם?" צעק קריד בבהלה.
"הרגו אותו ירסן, הם הרגו אותו" יבבה נלרה ומשכה באפה.
עולמו של קריד התהפך, סחרחורת עזה תקפה אותו והוא מעד. ירסן רצח את אדמם? קריד לא יכל לשאת זאת.
"קריד?" שאלה נלרה בבכי "קריד, בבקשה אל תגיד מילה, אחרת יהרגו גם אותי".
"אותך? נלרה את הבת של יופקאד, אחותו של ירסן, מדוע שיפגעו בך?" קריד רעד ללא שליטה, זעם ממלא את קרבו.
"הו קריד אתה יודע כל כך מעט" אמרה נלרה מבעד לדמעות, "כל חיי הם מסכה של התעללויות ועינויים, אני יודעת יותר מדי סודות. זה שאני עוד בחיים זהו מעשה של רחמים".
קריד פתח וסגר את פיו, נותר ללא מילים.
"נלרה…" החל לומר לבסוף, אך לפתע נשמעה צעקה מאחוריו; "נלרה, בואי לכאן מיד!"
קריד הסתובב במהירות וראה את יופקאד עומד, ידיו על מותניו ומבט זועם בעיניו.
נלרה קפצה בבהלה, ושלחה מבט חטוף בקריד.
"אף מילה," מילמלה, בטרם רצה אל אביה.
קריד צפה בה חסר אונים עד שנעלמה מן העין.
לאחר כמה דקות קם גם הוא והלך לחדרו, גורר את רגליו באיטיות.
קריד פתח את הדלת בתנופה והתיישב על המיטה בכבדות. הוא יעמיד את ירסן ואת יופקאד במקומם, הוא רק צריך למצוא הוכחה.
הוא התבונן סביבו. החדר השרה תחושה חנוקה ומדכאת, כשירסן ואדמם אינם. חפציו של אדמם עדיין היו מפוזרים סביב מיטתו, כאילו עוד רגע יחזור שוב לחדר, ישיל את חולצתו וישליך אותה על הרצפה, וכך גם נעליו. יצחק על מבטו המדוכא של קריד וילך לישון.
קריד הרגיש את הזעם מפעפע בתוכו, כאילו מאכל אותו מבפנים.
עוד יותר מהזעם על אי הצדק של ירסן ועל השחיתות של יופקאד, הוא כעס על זה שאין לו שום דבר לעשות כנגד זה. מתלמד כושל כנגד מרידס מומחה וראש ועדת המרידסים, מי יקשיב לו?
קריד לא הצליח לשמור יותר את הכעס המפעפע בתוכו. הוא נעמד בפתאומיות ובעט במיטתו של ירסן, מתעלם מהכאב.
צרחת זעם נמלטה מפיו, מהולה בכאב שנגרם מהבעיטה.
קריד חשק את שיניו ובעט שוב, בכל כוחו.
צמרמורת משתקת נשלחה במעלה רגלו, בוהנו זעק במחאה.
קריד ידע שהוא לא עומד לשתוק, הוא עומד להיאבק עד שתצא האמת לאור. אך לא עכשיו, קריד היה עייף וידע שהוא צריך לעבוד זמן רב לפני שיצליח לחשוף לכולם את פניהם האמיתיים של ירסח ויופקאד.
קריד חלץ את נעליו והחליף את בגדיו, התכסה בשמיכה ונשכב על המיטה.
לקח לו זמן רב לפני שהצליח להרדם, מחשבות על נלרה טרדו את ראשו, מה אביה יעשה לה?
ואדמם, אדמם המסכן. קריד לא הצליח להפסיק לחשוב עליו. הוא התהפך ומלמל לעצמו שלא יפסיק עד שירסן יבוא על עונשו.