אבן השבועה, פרק ראשון:

פרק ראשון:
היה חם, צפוף ורועש, כולם צעקו מסביב בהתלהבות. מועדון המתלמדים אף פעם לא היה כל כך רועש. כולם עמדו במעגל סביב שולחן מרובע קטן, כל אחד ניסה להידחף כדי לראות הכי טוב. מחזה כזה לא רואים כל יום. ירסן וקריד עשו הורדת ידיים באמצע המעגל, מזיעים ואדומים מהמאמץ.
שניהם היו בעלי מבנה גוף חסון. ירסן היה בגובה ממוצע, בלורית בלונדינית מתנפנפת וגוף חסון, והוא היה ידוע בפניו היפות. קריד לעומתו היה גבוה, אך שרירי כמוהו, בעל לסת מרובעת ושיער שחור פרוע. שניהם נאבקו על כבודם.
לועם אלתר דוכן הימורים, מה שגרם לכולם להמר בהתלהבות. הורדת ידיים הייתה דבר נדיר במועדון. מי שמנצח מקבל העלאה לחניך, ומי שמפסיד צריך להתחיל את ההתלמדות מהתחלה. היתרון היה לטובת קריד, הוא הפעיל לחץ על ירסן, מנסה להוריד אותו לגמרי. ירסן לא התכוון לוותר, הוא הפסיק לחלקיק שניה להיאבק, מה שגרם לקריד להפסיק להפעיל לחץ. ירסן המשיך לפתע להפעיל כוח, התנועה הפתאומית העניקה לירסן יתרון משמעותי.
קריד הרגיש את כף ידו המזיעה של ירסן בתוך ידו, שניהם רעדו ממאמץ. הוא עצם את עיניו והשקיע את כל כוחו, מנסה לצאת מעמדת הנחיתות שבה הוא נמצא. קריאות העידוד והצעקות מסביב, נשימותיו הכבדות, הוא הרגיש שעוד רגע הוא נכנע. הוא לא מסוגל יותר. הוא הצליח להחזיק מעמד עוד דקה תמימה עד שירסן הכריעו לגמרי.
מתנשפים ומיוזעים, הם הסתכלו אחד על השני ולחצו ידיים. לועם צהל בפינה, סופר מטבעות. קריד הזעיף פנים. הוא יאלץ להתחיל את תהליך ההתלמדות מהתחלה, וירסן יעלה לדרגת חניך.
מאצ'ו הגיע, אחד מחברי ועדת המרידסים, נעמד לצידו של ירסן והניף את ידו לאוויר. קריד השפיל את מבטו והלך לפינה. ירסן השתחרר מאחיזתו של מאצ'ו והלך אחר קריד.

"ברכותיי" מלמל קריד בדכאון.
"ברכותיי? על מה אתה מדבר?" שאל ירסן, חיוך קל מפציע על פניו. קריד הרים את מבטו, תוהה אם זו סוג של מתיחה על חשבונו.
ירסן לא הצליח להתאפק והחל לצחוק. "אם אעלה עכשיו לדרגת חניך, איך אראה את הפרצוף המדכא הזה שלך כל בוקר?"
קריד פער את פיו. "את מוותר על החניכה?" שאל בתדהמה.

"לא," ענה ירסן "אעלה לדרגת חניך, יחד איתך, נתחיל שנינו מחדש ונעבור את המבחנים."
כמה מתלמדים התגודדו סביבם, נדהמים. אדם שמוותר על האפשרות לסיים את ההתלמדות ולעלות לחניכה? מי הדפוק שמוותר על זה?
אט אט ההתקהלות התפזרה, כל אחד לפינה שלו. רק קריד נשאר לעמוד, מעכל.
"למה?" שאל לבסוף, "תסביר לי ירסן, מה גרם לך לרצות להישאר איתי? יכלת להיות חניך עכשיו!"
ירסן חשב לרגע וענה; "אני לא באמת מוכן. וחוץ מזה, אני יכול רק להרוויח מלהישאר בחברתך" קרץ, וגרם לחיוך נדיר לעלות על פניו של קריד.
"נחמד מצידך ירסן, אבל אתה יודע כמו כולם שאני עלוב. את שלב הכוח אעבור, אבל אני לא מסוגל אפילו להדליק נר ללא מקור כוח" לחש בקול צרוד. "זה יכול להשתנות" עודד אותו ירסן "אתה רק צריך להתאמן, ותהיה המרידס הכי חזק עם כשפים שמעולם לא נראו!" קריד משך בכתפיו וגיחך, הוא ידע שאין סיכוי. הוא נפרד לשלום מירסן ויצא החוצה.
הוא הסתובב קצת בחוץ, עובר את מעגל החדרים וצועד לעבר גבול שטחם של המתלמדים. הוא הגיע עד לוואדי העצום שהפריד בין הממלכה שלהם, גראנדיס, לבין הממלכה העוינת, ארדקאר. רוח קרירה נשבה על פניו, השמש שקעה לפני שעתיים, חושך מוחלט שרר. קריד נדהם כל פעם מחדש לראות את ההבדל בין שני צידי הוואדי. הצד של ממלכתו, גראנדיס, הייתה סלעית ויבשה. ואילו צידה של ארדקאר היה מעוטר בעצים וירוק להפליא, כמעט יער.
קריד צעד בשולי הוואדי, מנסה לפרוק מעט מתסכולו. דמותו התמירה מתנשאת לגובה. הוא התכופף והרים אבן גדולה, הביט בה לרגע והשליך אותה לכיוון הוואדי.
הוא כעס, למרות מזג האוויר המקפיא קריד הזיע, והרגיש את דמו זורם בעורקיו. הוא הרגיש את הזעם בתוכו, כמו נחש שנכרך סביב אבריו.
למה הוא כל כך גרוע בכשפים? זה היה הדבר הכי חשוב אצל גבר. כל חבריו כבר ידעו כשפי מלחמה יעילים, פיצוצים וסכינים מעופפות, ורק הוא עוד ניסה להצית נר בכוח המחשבה. הוא התכופף והרים עוד אבן, והשליך גם אותה.
רעש פגיעת האבן בדפנות הוואדי הדהד מתחתיו. המתחם של המתלמדים היה גדול. מצידו האחד של המתחם היה הוואדי העמוק, אורכו של הוואדי נמשך כמה עשרות קילומטרים, ועומקו מעט יותר ממאה מטרים. מצידו השני של המחנה היה המגדל של המרידסים, חברי הוועדה המוסמכים. מאחוריו היו חדריהם של המרידסים ומשפחותיהם. ובקצהו השני של המחנה היו חדריהם של החניכים. קריד התחיל לקלל בקול ולצעוד לכיוון חדרו.

נערה צעירה, בת שש עשרה בערך, נתקעה בו בטעות. קריד השפיל את מבטו וזיהה את אחותו של ירסן, ביתו של ראש ועדת המרידסים, יופקאד. שמה היה נלרה, היא הייתה קטנה ממנו בשנתיים בערך, ונמוכה ממנו בראש. היא הרימה את ראשה אליו וחייכה, הוא הביט בפניה מובך. הוא התנצל והמשיך ללכת, מבויש מעט מכיוון ששמעה אותו מקלל.
כשהגיע לחדרו הוא פתח את הדלת בבעיטה וצנח על המיטה בבגדיו. מחר הוא יתחיל את ההתלמדות מחדש, יחד עם ירסן.
קריד התעורר מטושטש. לקח לו רגע להיזכר באירועי היום הקודם. כשנזכר בהפסד שלו, הבעה דכאונית עלתה על פניו. הוא נזכר במצבו העגום.
הוא צריך להתחיל את ההתלמדות מההתחלה שוב. הוא היה כמעט בן תשע עשרה, ותהליך ההתלמדות לוקח שנה וחצי. עד שיסיים הוא יהיה בן עשרים. החניך הכי מבוגר שהיה מעולם, בהנחה כמובן שיעבור את מבחני ההתלמדות.

הוא היה כולו דביק, משום שנרדם בבגדיו ולא התרחץ לפני שהלך לישון. הוא לקח בגדים חדשים ונקיים ויצא לכיוון בור המים, אנשים בהו בו בזמן שהלך. קריד השפיל את מבטו והתעלם מהם. כשהגיע לבור המים, הניח את בגדיו הנקיים על הסלע הקרוב, מילא את הדלי במים ושפך על עצמו. לאחר מכן הוא מילא עוד דלי ויצא בחיפוש אחר מקום שבו יוכל להחליף את בגדיו. סבון היה מצרך נדיר, רק המרידסים ומשפחותיהם זכו להשתמש בו. המתלמדים והחניכים נאלצו להשתמש במים בלבד. הוא שוטט קצת, עד שמצא פינה פרטית. סלע גדול בצורת חצי גורן שהסתיר אותו מפני המחנה. הוא שפך על עצמו את הדלי השני, החליף בזריזות את בגדיו ומיהר חזרה לחדרו. הוא לא רוצה לאחר ליום הראשון.
כשסיים להתארגן הוא הלך למועדון, שם מצא את שאריות ארוחת הבוקר. הוא סיים בזריזות מבלי להרים את מבטו מהצלחת, ויצא לכיוון חדר המיון של המתלמדים החדשים. כשהגיע ראה את ירסן עומד בתור עם כל החדשים, נאה ואצילי כתמיד. בלוריתו מתנופפת קלות ומבטו שלוח קדימה. קריד חש צביטה של אשמה; ירסן היה אמור להיות עכשיו חניך, לא לעבור את כל התהליך מהתחלה.
כשהגיע לתור ירסן שם לב אליו, יצא מהתור ונעמד לידו. "בוקר טוב," בירך אותו בחמימות, "איך עבר עליך הלילה קריד?" קריד משך בכתפיו ונהם. ירסן חייך, הוא בכלל לא היה מבואס. קריד התבונן בו בקנאה. איך הבחור הזה תמיד שמח, מחייך ומאיר? כשהגיע תורם שאלו אותם לשמם, רשמו אותם ושיבצו אותם בקבוצה הרביעית.
כל קבוצת מתלמדים חדשה מחלקים לחמש קבוצות, ויש בניהן תחרות; מי הקבוצה שתשיג הכי הרבה ניקוד במבחנים. במהלך כל ההתלמדות יש שלושה מבחנים, אחת לחצי שנה. הקבוצה שמקבלת את הניקוד הגבוה ביותר זוכה במגורים הכי טובים, ובאוכל הטעים ביותר. המבחנים חולקו לשני חלקים, כוח וכישוף. מבחן הכוח כלל הרמת סלעים, טיפוס על עצים וריצות. מבחן הכישוף כלל שלל כישופים שהיה צריך לבצע.
קריד וירסן הלכו יחד עם הקבוצה שלהם. המנחה עשה להם סיור במחנה, שיכירו וידעו היכן נמצא כל דבר. תוך כדי הסיור המנחה הרצה להם על תקופת ההתלמדות, החוקים, המבחנים והאימונים. קריד לא הקשיב, הוא שמע את ההרצאה הזאת בעבר וידע את כל מה שנאמר בה. הוא רק בהה במגפיו במבט חלול ושתק. ירסן הביט מסביבו וחייך לכולם. למרות שאינו גבוה, הוא שידר סמכותיות, ובלי להגיד מילה גרם לכולם להעריץ אותו.
כשנגמר הסיור ירסן ביקש מהמנחה לשבץ אותו ואת קריד באותו חדר. קריד נעץ בו את מבטו לרגע ומשך בכתפיו, נגע לליבו טוב הלב של ירסן, אבל הוא לא התכוון להראות את זה.
הוא שובץ יחד עם ירסן בחדר, יחד עם אדמם, אחיו הצעיר של לועם.
קריד הלך לחדרו, המתחם של הקבוצה שלו היה בנוי בצורת מעגל. כל החדרים מסביב, דלתותיהם פונות כלפי פנים המעגל, ובמרכזו המועדון. בחצר היו כמה אבני הרמה לאימונים. כמה מתלמדים מתלהבים ניגשו אליהן והחלו להניף אותן. קריד זעף והלך לחדרו החדש, חפציו הדלים כבר הועברו לשם.
בלי משים הוא העביר את אצבעותיו בשערו, שולה אבנים קטנות שנתפסו בו וחתיכות עץ קטנות. לאחר התארגנות הערב השגרתית הוא התיישב על המיטה. ירסן ניסה לעודד את מצב רוחו, "שנה וחצי וגם אנחנו חניכים" אמר בחיוך מאיר "זה עובר מהר, אתה תראה". קריד רק הזעיף פנים וטלטל את ראשו, מניח לשערו לכסות את פניו. כשירסן התייאש והלך למיטתו, קריד המהם משהו לא ברור והלך לישון גם הוא.
בבוקר שלמחרת קריד התעורר, זה היה היום החופשי שלהם השבוע. הוא התמתח ופיהק, הוא לא ישן טוב הלילה. הוא ראה שישן עד מאוחר, מישהו השאיר לו ארוחת בוקר על יד המיטה, ככל הנראה ירסן. קריד הרים את המגש ובלע את האוכל כמעט בלי ללעוס. הוא החליט שהוא רוצה ללכת להתאמן, מילא בתחום הכישוף אין לו סיכוי. הוא צעד בקלילות לעבר המרכז, גומע את המרחק בדקות ספורות הודות לרגליו הארוכות ולשריריו המשורגים.
קבוצה קטנה של מתלמדים חדשים, עם תג של קבוצה שתיים, התחרו אחד בשני בריצות. הם היו עלובים, קריד גלגל עיניים והתחיל בהנפת האבנים. כמה מתלמדים בהו בו פעורי עיניים. היחיד שהשתווה בכוחו וגדלו לקריד היה ירסן, המתלמדים החדשים לא היו רגילים לעוצמות כאלה. אחד המתלמדים, נמוך ושמנמן עם אף גדול וגבות עבותות, ניגש אל המתלמדים הבוהים ואמר להם כמה מילים. הבעת זלזול החליפה את הבעת ההערכה, כמה מהם צחקו והתחילו להתפזר.
קריד הזעיף פנים, הוא היה רגיל שצוחקים על יכולות הכישוף שלו, בכל פעם שהוא הצליח בדבר מסוים מיד בא אחד מהשטנים האלה, והזכיר לכולם שהוא אפס. הרי מה שחשוב אצל גבר, זה יכולת הכישוף שלו. קריד הרים את האבן פעם אחרונה והשליך אותה לרצפה, זועם כולו. כל גופו היה מכוסה זיעה מהמאמץ, שרירי גבו הרחבים וידיו הענקיות שיוו לו מראה של מרידס מאומן, לא של מכשף מתלמד.
לאחר טקס ההכרזה, כשחניך הופך למרידס מלא, ניתן לו מקור כוח. חפץ רב עצמה שמחזק את יכולות הכישוף שלו, וגם משנה את מבנה גופו. גבוה יותר, חזק יותר, מרשים יותר. קריד לא השלה את עצמו, הוא לעולם לא יקבל מקור כוח. הוא לעולם לא יעבור אפילו את המבחנים של המתלמדים, שלא לדבר על מבחני החניכה.
נערות צעירות הסתובבו בין המתלמדים הצעירים, מחלקות מים למתאמנים ואוכל לרעבים. הוא בהה באחת מהן, רזה עם שיער שחור מתולתל. כשהפנתה את מבטה אליו הוא השפיל את מבטו. רוב הנערות נרתעו ממנו. כולם שמעו על קריד, חם המזג והעצבני, ממורמר וחסר היכולת בכישוף. הנערה המשיכה להתבונן בו עוד רגע קט והמשיכה לחלק מים מהדלי שבידה. קריד ירק על הרצפה וחזר לחדרו.
החדר היה ריק. כולם ניצלו את יום החופש שניתן להם כדי לבלות, להתאמן או ללמוד. כמובן שאף אחד לא הציע לקריד לבוא איתו, הקבוצה שאיתה הלך ירסן הזהירה אותו שלא יזמין את קריד. קריד ידע שכאב לירסן הנידוי הזה, אבל ירסן העדיף ללכת עם הקבוצה ההיא. זאת הייתה קבוצה טובה, והוא היה צריך יריבים ראויים כדי להתאמן בכישוף.
קריד התיישב על המיטה, מראה פניה העדינים של אמו עלו בעיני רוחו. מבלי משים דמעות עלו בעיניו. הוא מחה אותן, ונשכב על המיטה. הדמעות המשיכו לזרום. הוא בכה על אמו המתה, על אביו החי והמתנכל ועל אחיו ואחותו שאביו אסר עליהם את הקשר איתו. באותו רגע קריד חשב לשים קץ לחייו, הוא הושיט את ידו לסכין של ירסן. סכין ארוכה ומשוננת, מתנת ירושה ממשפחתו.
באותו רגע נכנס אדמם לחדר. קריד משך מיד את ידו חזרה ודימה את עצמו כישן. אדמם התיישב על מיטתו והתחיל לשנן משפטים ארוכים, ככל הנראה כשפים. קריד המשיך לעצום את עיניו, עד שנרדם. הלילה ירד, בינתיים ירסן הגיע לחדר והוא ואדמם התארגנו לשינה. כשסיימו ירסן בירך את אדמם בברכת לילה טוב ושניהם הלכו לישון.
כארבע שעות לאחר מכן, ירסן התעורר בבהלה. עדיין היה אמצע הלילה. קריד צרח והתפתל במיטתו, מעיר גם את אדמם. ירסן קפץ ממיטתו ורץ לעבר קריד. עיניו של קריד היו עצומות, אבל דמעות זלגו מהן, על פניו הבעה מיוסרת בעודו צורח. ירסן ניערו קלות, עד שקריד פתח את עיניו. לקח לו רגע להבין מה קורה. הוא התיישב, שערו השחור והפרוע מכסה את פניו. הוא מלמל התנצלות קלה ואמר לירסן ואדמם שהכל בסדר.
אדמם נאנח וחזר לישון, אבל ירסן התיישב ליד קריד. "אתה רוצה לספר?" שאל.
"לא" ענה קריד בהחלטיות. הוא לא רצה לשתף אף אחד בעברו, בצרות שלו, בכאב שהוא נושא איתו בכל יום. ירסן השפיל את מבטו, עיניו מלאות בהשתתפות בכאב, וחזר למיטתו. קריד המשיך לשבת, החלומות לא פסקו. הזיכרונות מהיום ההוא, היום שאמו מתה. דמעות שוב עלו בעיניו, הצרחות צלצלו בראשו, קולה של אחותו הצועקת באימה, צרחותיה של אימו כשנפלה למעמקים, יבבותיו של אחיו. רק הוא, עמד בצד, קפוא, שקט והמום. קריד התנער מהזיכרונות, טלטל את ראשו וניגב את דמעותיו, נשכב על המיטה וחזר לישון.
בבוקר למחרת קריד התעורר, אור השמש מסנוור אותו. מסתבר שאדמם שכח את הדלת פתוחה ואור השמש הסתנן דרכה, החדר הקטן היה צפוף. שלוש מיטות קטנות פשוטות וארון עץ קטן שהכיל את בגדיהם של ירסן, אדמם וקריד. אדמם וקריד היו אנשים מבולגנים. בגדיהם המלוכלכים היו מפוזרים בכל פינה בחדר, רק בגדיו המלוכלכים של ירסן היו מגולגלים יחד ודחוסים מתחת למיטתו.
קריד התמתח, היום מתחילים שיעורי הכישוף הראשונים. ירסן עדיין ישן, חזהו הרחב עולה ויורד בקצב אחיד, איטי. קריד התרומם מהמיטה ונאנק בכאב, כל אבריו היו תפוסים. הוא התיישב, והחל לשחרר את שריריו הדואבים. הוא לחץ קלות על חזהו השרירי, ולאט לאט הגביר את הלחץ, שני אגודליו נעוצים בחזהו ונעים בתנועות סיבוביות. לאחר מכן הוא החל למתוח את ידיו הגדולות, שריריו המשורגים נמתחים כשהרים את ידיו מעל ראשו ושילב את אצבעותיו. לאחר כמה דקות הוא יצא מחדרו, לבוש ומאורגן.
רוב המתלמדים החדשים מקבוצתו עמדו כבר באמצע הרחבה. קבוצה אחת הייתה שם במלואה, שתיים ושלוש היו שם ברובן כמו קבוצתו של קריד, קבוצה ארבע. קבוצה חמש מנתה כרבע מקבוצתה בלבד. מרידס מומחה עמד באמצע מעגל המתלמדים.
"הבוקר," הוא פתח "נתחיל ללמוד את התאוריה שמאחורי הכישוף, לחשים, איך הוגים אותם, תנועות ומקורות כוח." המתלמדים התלחששו בהתלהבות.
קריד נשף על שערו שגלש על פניו והסיט אותו הצידה, השמש צרבה בעורפו. הוא הכיר את כל הלחשים והתנועות בעל פה, אך בכל זאת לא הצליח לבצע אפילו את הכשפים הפשוטים. לאחר שסיים המרידס להרצות, הוא חילק אותם לזוגות. כל קבוצה ארגנה מיד את הזוגות. כל אחת נחושה לנצח בשליש הראשון של ההתלמדות, קריד נשאר לבדו; המרידס אפילו לא טרח לדאוג לזה שלקריד יהיה זוג לאימונים!
קריד התיישב לבד על סלע וצפה במתלמדים המתרגלים צורות של כשפי בסיס. לאחר כחצי שעה ירסן הגיח בריצה, שערו הבלונדיני מתנפנף. כשראה את קריד חיוך עלה על פניו היפים, הוא התקרב אליו ואמר "צהריים טובים קריד, אני רואה שאין לך זוג, תרצה להצטרף אלי בתרגול?" קריד הרים אליו את מבטו, הבעה תמהה עלתה על פניו. "בסדר" מלמל קריד "אתאמן איתך, למרות ששנינו יודעים שכל האימונים לא יניבו כלום, לא אצליח לעבור את מבחני הכישוף". ירסן תפס בסנטרו המרובע של קריד, הסיט את שערותיו השחורות אחורה ונעץ את מבטו בעיניו של קריד. "אתה לא מצליח כי אתה לא מאמין בעצמך קריד, אילו הייתה בך רק קצת אמונה היית רואה תוצאות" קריד השתחרר מאחיזתו של ירסן ונעמד.

"נתחיל בקל," אמר ירסן, והתחיל לבצע את התנועות הנדרשות להדלקת אש. קריד נאנח וביצע את התנועה בצורה חלקה, זורמת, בהרמוניה מסחררת יחד עם ירסן. המרידס הסתובב סביבם, מסתיר את התפעלותו. "יפה מאוד ירסן" אמר. "כל הכבוד, אתה המתלמד המצטיין להיום." ירסן הפנה את מבטו אל קריד. גם הוא ביצע את התנועות בצורה מושלמת, מדוע המרידס מתעלם ממנו?! קריד רק משך בכתפיו והשפיל את ראשו.
לאחר האימונים כל אחד הלך לדרכו, ירסן הלך לקרוא בספרייה. קריד שוטט קצת באזור שבין מגוריהם של המרידסים ומשפחותיהם, לבין מגורי המתלמדים.
הוא שם לב שאחותו הקטנה של ירסן, נלרה, נועצת בו מבט. הוא הטה את ראשו הצידה בשאלה, היא הסמיקה מיד והסיטה את מבטה. חיוך קטן עלה על פניו של קריד, הוא ראה כמה פעמים את התופעה הזאת אצל נערות, לרוב כשהסתכלו על ירסן. אבל זה אף פעם לא קרה לו.

בהחלטה של רגע הוא ניגש אל נלרה. "ערב טוב," אמר קריד, "מה את עושה?" נלרה חייכה אל הרצפה ומלמלה, "כלום, סתם מטיילת". קריד חשב רגע ואמר, "כל הערב שלי פנוי, ומילא אף אחד לא מדבר איתי בארוחת ערב, היית רוצה לבוא, נאכל יחד?" נלרה הסמיקה שוב, שערה הבלונדיני מתנופף קלות ברוח הקלילה. "בסדר" אמרה, "אני אבוא, שעה אחרי השקיעה?" קריד הנהן וחייך, לפחות הישג אחד.

קריד הסתובב לחוץ לקראת הפגישה, כל צעד שלו בטנו התהפכה, חושב על מה הוא יגיד לנלרה בערב. החלץ העיק עליו,מעולם אף אחת לא אמרה לו כן. הוא מעולם לא דיבר עם מישהי יותר משתי דקות. הוא התיישב וניסה לא לחשוב על נלרה. המחשבה עליה גרמה לראשו להסתובב.
כחצי שעה אחרי השקיעה ירסן ניגש אליו בחיוך ואמר "נו, שמעתי שאחותי הפעילה עליך את הקסם שלה…" קריד רק משך בכתפיו והנהן. ירסן טפח על כתפו של קריד וקרץ, "תהנו!" צחק, והלך לאכול.
שעה אחרי השקיעה עברה, ירח מלא זרח בשמים מעליו, הכוכבים מנצנצים מתמיד, או לפחות כך היה נראה לו. קריד ישב על סלע מרוחק משאר המתלמדים, שתי צלחות אוכל מונחות לפניו. הוא היה עם הגב למחנה, פנים לוואדי האפל וליער העבה שמעברו השני.
שיעול קטן הקפיץ אותו, הוא הסתובב וראה את נלרה יושבת מאחוריו ומסתכלת עליו. "כמה זמן את יושבת פה?" צחק, לידה הוא הרגיש יותר משוחרר. הוא הרשה לעצמו לשחרר קצת מהכאב שנכרך מהודק סביב ליבו. "לא יותר מדי," חייכה נלרה. קריד הביט בחיוכה והרגיש את הבטן שלו מתהפכת. הוא הגיש לה את צלחתה והחל לאכול. נלרה לקחה את צלחתה והחלה לאכול גם היא. במשך כמה דקות הם אכלו בשקט, לא הוציאו מילה.
קריד לא אהב את השתיקה הזאת, הוא רצה לדבר איתה. "אז…" אמר לבסוף "את מסתובבת הרבה במתחם של המתלמדים?" נלרה חייכה ואמרה; "לפעמים, כשאבי מרשה לי לצאת ממגורי המרידסים. אני באה לבקר את ירסן, וגם… להסתכל."
קריד הרים את מבטו אליה, פניה היפות השיבו לו מבט. אף קטן וסולד, עור בהיר ושיניים ישרות ולבנות. הם המשיכו לפטפט עד שנלרה נאלצה ללכת, אביה אמר לה לא להישאר יותר מדי זמן מחוץ לשטח מגוריהם. קריד בירך אותה לשלום וחזר לחדרו, מצב רוחו מרומם מהרגיל.
כשנכנס לחדר, ירסן הביט בו. אבל לא אמר דבר, לקריד זה התאים בהחלט. הוא החליף במהירות את בגדיו וטיפס למיטתו, התכסה בשמיכה ונרדם.