אבן השבועה, פרולוג:

פרולוג:
משב רוח קריר פרע את שערותיו הכהות של קארנאל, רוח הייתה נדירה בעונה הזאת. אבל לא הייתה זאת רוח טבעית, היה זה סימן מהאבן, סימן שהמטרה קרובה. קארנאל דילג בקלילות מאבן לאבן, נזהר לא לגעת במים השחורים. שתי דפנות הוואדי התנשאו לגובה משני צדדיו, מונעים מאור השמש להיכנס. מבנה גופו החסון לא העיב כלל על תנועותיו החלקות והחינניות.
הבוקר יעלה עוד שעתיים, הוא צריך להזדרז. מחשבות על ירסן צצו בראשו, כרגיל, הוא ניסה להדחיקן. כאב לו לחשוב עליו. הוא התמקד במשימה שלפניו, יש לו מטרה. ראש ועדת המרידסים, המכשפים החזקים הממונים על שמירת ממלכת גראנדיס. הוא חייב לחסל אותו לפני עלות השחר.
בידו האחת הוא החזיק סכין ארוכה ומשוננת, ובידו השנייה הוא שיחק באבן המשולשת האדומה, אבן השבועה. מקור הכוח החזק ביותר שיש. הוא שם לב לתנועה מאחורי סלע גדול לפניו. האינסטינקטים שלו, שהועצמו בגלל האבן, קלטו את התנועה למרות האפלה ששררה מסביבו. הוא רץ בזהירות את מעט המטרים שהפרידו בינו לבין הסלע, דילג מעליו, וזרק את הסכין לכיוון הכללי שממנו ראה את התנועה. הסכין עפה במהירות מסחררת, קארנאל הספיק לשים לב למבט המפוחד בעיניו של הקורבן, יופקאד, ראש ועדת המרידסים, לפני שהסכין ננעצה בבטנו.
יופקאד נהם בהפתעה ונפל על הרצפה, מפרפר. קארנאל התקרב אליו בשלווה, כאשר ידו האחת בתוך כיסו והשנייה ממשיכה לשחק עם האבן.
"למה?" לחש האדם הפצוע.
"למה?" חזר אחריו קארנאל והביט בו ארוכות. "כי, אתם מושחתים, כל אחד ואחד מכם, ועדת המרידסים מדמים עצמם כדמויות נעלות ואציליות, אבל מטרתכם היא לדכא ולהשתלט על כל אזרחי ממלכת גראנדיס".
יופקאד התנשם בהפתעה, ועיווה את פניו כתוצאה מהכאב שהתלווה לתנועה החדה. "איך?" הוא נדהם. "בעזרתה של נליה, ובעזרת אבן השבועה." אמר קרנאל, ועיווה את פניו בכאב. פניו של הקורבן הזכירו לו כל כך את פניו של בנו, אשר גם אותו נאלץ להרוג. יופקאד השתנק בתדהמה; קארנאל פלט יפחת בכי קלושה ובתנועה חלקה החדיר את החוד המשולש של אבן השבועה למצחו של יופקאד, אשר הפסיק מיד לזוז, תוך שמצחו מעלה עשן. קארנאל קרס על ברכיו לידו, "למה?" הוא צעק, "למה?!".
המחיר של הכוח המתלווה לאבן השבועה, הוא הקשר שמחבר אותו אליה. ברגע שאדם אומר את השבועה, הוא מחויב לאבן. וכל משימה שבעל האבן, היצור שיצר אותה, נותן לו, הוא נאלץ לבצע. הוא הרים את גופתו של יופקאד, הושיב אותה וסידר את ידיו על חזהו. לאחר מכן הוא קם ושלף את הסכין מבטנו, ניקה אותה מהדם והמשיך לקפץ מאבן לאבן לעבר היציאה מהוואדי. למרות הליכתו השפופה הוא עדיין התנשא לגובה, שערו הארוך מתנפנף עם כל קפיצה. האבן שנשארה במצחו של יופקאד זמזמה בשמחה, קארנאל סיים את משימתו.