אבירי האדוואן ספר I – הקרב על פרוסבין – פרק 7

פרק 7: דרך חדשה

"מה השם שלך, ילד?" איאן תחקר את הילד בחשש ואי ביטחון מופרזים. עיניו היו מכווצות לכל אורך החקירה והילד המתוסכל עדיין היה מפוחד ובקושי דיבר. שפתו התחתונה רעדה והוא היה עטוף בשמיכה אפורה ופרוותית-קטיפתית. עיניו הכחולות נכנסו יותר פנימה מפעם קודמת והוא נהיה רזה יותר. עורו נהיה חיוור יותר ועיניו איבדו מעט את הברק. "ילד, שאלתי את השם שלך."
"אני רוצה לראות את אבא שלי." אמר והנהן לחיוב, עונה על השאלה בתשובה שונה לחלוטין. הוא רעד מעט מקור. ג'ייד וג'ייק היו מאחוריו ונדו בראשם באיטיות ובצער כשאיאן העיף לכיוונם מבט, בכדי לשאול מה עם אביו. "אנחנו פרייקרים חוקיים, אני ואבא שלי. הוא יכול להיכנס לטנגוודם." חל איסור מוחלט על לא ראויים להיכנס לטנגוודם, מלבד לפרייקרים חוקיים.
"ילד," האיץ בו איאן והוא מיד ענה,
"ג'ון. זה השם." השיב מיד הילד,
"ג'ון, אבא שלך. אתה דחפת אותו כשהשתנת לצ'יטאורי. המפרקת שלו נשברה והוא…" אמרה ג'ייד בקול מתון ועצוב, קולה רעד. תווי פניו של ג'ון התעוותו ואישוניו רעדו, הדמעות החלו לעלות. "ג'ון, אבא שלך נהרג." דמעה נפלה מעיניה והיא מיד מחקה אותה עם העברה של כף ידה על הדמעה.
"אני מצטער, ילד." איאן אמר בצער מהול בחשד. חשדו המרכזי היה בנוגע למפלצת שהילד שחרר, הסכנה שרובצת כעת על הטנגוודם ועל חייהם. ג'ייק סימן עם ראשו לצאת, ג'ייד יצאה אחריו ואיאן קם מהכיסא, ג'ון התנשף בכעס ובעצב ונשאר להביט ברצפה.
"אנחנו צריכים להתחיל ללכת אל המערה שהופיעה באמצע הדרך." אמרה ג'ייד במהירות,
"מערה?" איאן קימט את מצחו,
"כשג'ון השתנה לצ'יטאורי מערה נגלתה מאחוריו, זה הדרך לכלי הגורלות שיכולים להשפיע במלחמה הקרבה." השיב ג'ייק, איאן נעץ בו מבט חודר וכועס.
"אז תכננתם להשאיר אותי עם הילד-צ'יטאורי הזה?" שאל איאן בקול נבגד,
"אנחנו צריכים לצאת עכשיו ואנחנו לא סומכים על שאר אבירי האדוואן, אני סומכת עלייך, איאן." ענתה ג'ייד,
"לא." פסק איאן, "אני יוצא לשם."
"אני חייב להיות שם." ג'ייק כחכח בגרונו בעוד שהוא אומר זאת, השניים נזפו בו במבט והוא בחר לשתוק.
"ג'ייד נשארת. קבענו." סיכם איאן, ארשת פניה של ג'ייד הוחלפה במופתעת וכועסת באותו הזמן.
"לא!" השיבה,
"מצטער." אמר איאן ומיד הוא חטף את ג'ייק משם והשניים נעלמו מריצתו המהירה של איאן.
"אני שונאת אותך, איאן פול!" צווחה ג'ייד וכשפנתה להביט בג'ון היא הופתעה לראות שהוא לא שם, ושחור ענק פרץ את הקיר ממול. חור בצורת המפלצת – הצ'יטאורי. "הוא ברח." היא אמרה בגמגום מוחלט ומפוחד.

"הנה," אמר איאן כשהשניים הגיעו בשניות אל פתח המערה. ג'ייק שנא שאיאן עשה זאת. זה גרם לו לסחרחרות כבדות. הוא יצא מעט מאיזון והוא נשען על איאן מעט, איאן העיף לו מבט חדור. "תעיף את היד שלך." תקף, ג'ייק מיד התרחק ונעמד על רגליו.
"מצטער שאני לא יכול להתרגל לרגעים האלה שאתה חוטף אותי," השיב,
"אתה לא מצליח ולא תצליח, כי אתה לא ראוי, ג'ייק."
"האומנם?" שאל ג'ייק, "הרי אני הצלחתי לפצח את הרמז של פלוריס ולמצוא את המערה הזו, אה, וגם הנבואה נגלתה מול העיניים שלי." הוא הדגיש.
"תדבר אליי שוב פעם ככה," אמר במהירות ואיאן שלף את חרבו אל גרונו של ג'ייק, הלהב היה קפוא וגרם לשערותיו של ג'ייק לסמור מהקור ומהפחד. "והגרון הזה ינותק מהגוף החלש הזה." הוא הצביע על הגוף של ג'ייק בזלזול.
"תעיף את החרב, בריון." הוא הרחיק את הלהב מגרונו ואיאן לא התנגד. הוא החזיר אותה אל הנידן והביט במערה בסקירה. היא הייתה חשוכה ומעט נטיפים היו תלויים על תקרתה. ג'ייק ניסה להבחין בכל מיני דברים מיוחדים, דברים שייתנו לו רמזים על הדרך לכלי הגורלות.
"תיכנס, המושיע." אמר בקול מזלזל,
"מיד אחרייך, החזק מכולם." ג'ייק השיב לו באותו טון, איאן פלט נחירה מאולצת וצעד קדימה אל המערה, ג'ייק אחריו. הם נכנסו אל המערה ללא כל ידיעה במה הם הולכים לפגוש.

"מה זאת אומרת ברח?" קולו של ג'ונתן, אחד מאבירי האדוואן, נשמע מאחורי ג'ייד, היא סיפרה לכול האבירים בטנגוודם על הבריחה של ג'ון. היא הסתובבה מיד כאינסטינקט בראש מורכן מעט, ג'ונתן היה בעל שיער חום בהיר ומגולח בצדדים, היה לו פוני אותו הפך לבלורית שנפלה מעט על מצחו, עיניו היו חומות גם הן, וגופו היה עטוף בחליפת אבירי האדוואן. היה לו גרזן מאחורי הגב וידיו היו מושטות לצדדים.
"ג'ונתן, אני, אה, איאן, אני והמושיע שוחחנו בנוגע אליו והוא ברח."
"מתחת לאף שלכם?" הוא ענה בקול משלים, קולו היה ארסי.
"כן," אמרה ג'ייד והיא שפשפה את עיניה. "מתחת לאף שלנו."
"אתם לא יכולים להסתדר ללא מנהיג, אחרי המוות המפתיע של קלאוס –" אמר במהירות, ג'ייד קטעה אותו.
"עצור שנייה, קלאוס לא מת." היא הדגישה,
"כמו שאמרתי, אני מציע את עצמי לתפקיד, אני אנהיג את הפעולות שלכם ואדאג שמפלצות כמו הילד הזה יחוסלו בשנייה שהם תוקפות והורגות מישהו." הוא הצביע אל חדר החקירות, יותר מתמקד בחור הענק בקיר,
"המפלצות האלו," היא ענתה בנימה מזלזלת, "גרות יחד איתנו. והמפלצת הספציפית הזו, היא ילד קטן שכעת מתאבל על אביו – אותו הרג בטעות." היא הדגישה את המילה האחרונה,
"הדגשת את המילה הלא נכונה, ג'ייד." הוא אמר, "אותו הוא הרג." תיקן.
"כשהאחווה תאפשר לי להנהיג אתכם, אני הולך לסדר את העניינים כאן." הוא אמר וסיבב את גבו לכיוונה של ג'ייד, הולך אל האולם האחווה.