אבירי האדוואן ספר I – הקרב על פרוסבין – פרק 6

פרק 6: הילד הכלוא

ג'ייק וג'ייד החליטו להסתובב בעיר ולקוות שאיכשהו קרן אור תופיע במרכז של דרך או מקום כלשהו, שתיקה מביכה הייתה בין השניים שארכה מספר דקות. ג'ייק הלך בצעדים קצרים וקטנים, מביט בכל המבנים המיוחדים של הבתים בעיר, מנסה לראות את הדבר המיוחד באנשים שהסתובבו שם – את הדבר שיחשוף אותם כיצורים.
"עזוב אותי, אבא!" קול של ילד צעיר נשמע, הוא הגיע מאחד הבתים שהיו קרובים אליהם. ג'ייק וג'ייד החליפו ביניהם מבטים בכדי להיות בטוחים בדבר הבא שהם יעשו. "אתה מכאיב לי!" קרא הילד בקול, השניים רצו מיד לבית שממנו נשמעה הצעקה, ג'ייד דפקה בדלת מספר פעמים עם פרקי אצבעותיה.
"אבירת אדוואן, לפתוח!" קראה והמשיכה לדפוק בדלת, "לפני שאני אפרוץ את הדלת הזו." הזהירה, הצרחות של הילד עדיין נשמעו. ג'ייק הביט בה במבט חד.
"למה את מחכה? הילד יכול למות!" המחשבה על זה שהמשימה הראשונה של ג'ייק כמושיע היא לעזור לילד הזה רק ריחפה במחשבותיו כל הזמן, זה היה הדבר היחידי שהעסיק את מחשבותיו. ג'ייד שלפה את חרבה מהנידן השחור שהיה בחגורתה והיא נעצה אותו במנעול. היא בעטה בדלת והיא נפרצה.
הבית היה ישן ומבולגן, מנורה הבהבה ושקט שרר בכל הבית. הילד או האבא לא היו שם. השולחן אוכל היה הפוך והספות היו קרועות והרוסות. שטיח אחד היה נטוי באלכסון במסדרון שמוביל לכמה חדרים. הבית הזה היה דומה לבית של בני אדם.
"אבא, תעזוב אותי!" הילד צרח והבכי בקולו נשמע. "בבקשה!"
"זה מגיע מהחדר פה, מהר!" אמר ג'ייק ופנה אל המסדרון הצר, הוא הגיע לחדר שבו הם היו. הילד היה כבול בשלשלאות כשדמעות התייבשו כבר על לחיו, הוא היה בעל שיער חום בהיר וראש קטן, עיניו היו כחולות וגדולות ועורו היה שזוף מעט. גופו היה קטן והשלשלאות הגדולות לא היו הדוקות לפרקי ידיו, רגליו ובטנו. נשימתו של ג'ייק נעתקה ממנו והוא פער את פיו בהפתעה. גם אם הייתה סיבה לשלשלאות, ג'ייק לא חשב לעצמו אפילו שצריך לשים כל כך הרבה שלשלאות על ילד קטן.
"תעזרו לי, בבקשה." הוא אמר בקול לוחש, ג'ייק זינק מיד לעזור לו כשג'ייד מאחוריו. לפתע הוא שמע צעקה מגיעה מימין, הוא הביט לאזור הצעקה, האבא אחז במחבט בייסבול גדול, הוא היה בעל שיער חום בדיוק כמו של בנו ועיניים חומות גדולות. גופו היה רזה אך בעל חוזקה והוא לבש חולצת פסים, הוא הכה את הכתף של ג'ייק בחוזקה. הוא צעק ונדחק אל הקיר הקרוב. הוא הטה את המקל הפעם אל הצלעות של ג'ייק המופתע, ג'ייד זינקה מיד וחצתה את מקל הבייסבול לשניים. המקל לא נגע בג'ייק.
"תישאר שם!" אמרה מיד והניחה את הלהב על גרונו של האבא. "תשחרר את הילד." היא פנתה לג'ייק, הוא הנהן אך נעצר לכמה שניות כששמע את בקשת האבא.
"לא בבקשה…" אמר האבא ועל קולו היה עצב, פחד וייאוש. ג'ייק המשיך ושחרר את הילד במיומנות שלא ידע שנמצאת אצלו.
"הנה, אתה משוחרר." אמר ג'ייק בחיוך חברותי, הילד פנה לחבק אותו בשמחה.
"אתם, אתם בני אדם." אמר ג'ייק כשהריח את ריח הבושם של מר. פפה, הבושם היה מפורסם מאוד בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. "הריח…,המחבט בייסבול, העיצוב של הבית."
"אם אתה בן אדם גם, בבקשה תיתן לי להגן על הבן שלי."
"זה לא נקרא להגן!" צעקה ג'ייד וקירבה את הלהב עוד יותר.
"בבקשה… בלי צעקות." לחש האבא בדאגה והביט בבנו, מפוחד.
"מפני מי אתה מגן עליו?" שאל ג'ייק והוא הרגיש שהילד מתרחק ממנו מעט, לפתע ריח של תבלין מוכר התנדף לכל אורך החדר. 'תבלין פיצה.' חשב ג'ייק. הוא הסתובב כשלפתע הוא הבחין בילד. גבו התקמר בצורה מלחיצה וגופו גדל. הידיים הרזות, הקטנות והפצועות גדלו והתרפאו לגמרי. צבע עורו נהפך לשחור כלילה ושיניו הקטנות התארכו, ניביו התארכו עוד יותר ועיניו נצבעו בצבע של להבות אש.
"מעצמו." אמר האבא בקול רועד, ג'ייד הרחיקה את הלהב מגרונו ואחזה ביתד בשתי ידיים מהודקות וחזקות. ג'ייק התרחק מעט כשראה שהילד מביט בו.
"צ'יטאורי. הילד, הוא צ'יטאורי." הסבירה ג'ייד לג'ייק, אך ג'ייק לא הבין מילה. רק פחד עטף את ליבו.
"אז שנינו יודעים שאסור לו לברוח." פנה האבא לג'ייד,
"ובכן, זו, תהיה בעיה." אמר ג'ייק כשהוא רואה שהילד מתכופף מעט ופונה לזנק על השניים. הילד נהם בקול וזינק לכיוונו של ג'ייק, ג'ייד זינקה קדימה ושרטה את עורו של הילד, הוא נתקע בקיר וצווח בקול. דם שחור זלג על להב החרב. האבא וג'ייק פנו אל הסלון כשג'ייד אחריהם בחרב שלופה. הילד רץ לכיוון השלושה, ג'ייד זינקה קדימה אליו וחתכה את עורו העבה חתך עבה.
"תיזהרי עליו!" קרא האבא בדאגה לבנו, ג'ייד נאנחה ונסוגה לאחור, הילד העיף אותה בעזרת דחיפה חזקה של כף ידו בגופה של ג'ייד והיא נהדפה עד הקיר שיצר חור גדול מספיק לגופה. היא גנחה מכאב ופעימה החסירה מליבו של ג'ייק.
"ג'ייד!" קרא ורץ לכיוונה, היא נאנקה מעט וקמה על רגליה כשהיא נעזרת בחרב. הילד הגיע קרוב לאביו כשהוא מושיט את כף ידו לכיוונו. הילד נהם בקול ועשה את אותו הדבר לאבא אך הוא לא שרד את המכה הקשה. בגניחה קלה הוא הפסיק לנשום, אך את הילד-מפלצת זה לא עניין, ג'ייק ריחם על הילד ודמעה נפלה מעינו בכאב רגשי עצום. הוא פרץ את הדלת ויצא. אור השמש נגעה בעורו השחור בעדינות. ג'ייק עזר לג'ייד כשהיא צולעת והשניים עברו דרך החור הענק שנוצר בקיר.
ג'ייק הביט במפלצת הגדולה אך ג'ייד הביטה בדבר אחר, "תראה." אמרה והצביעה עם החרב על האזור מאחורי המפלצת, מערה גדולה נוצרה בפתח היער שהיה קרוב אל הבית.
"הדרך לכלי הגורלות." אמר ג'ייק בפה פעור, "אבל זה לא משנה עכשיו, עכשיו אנחנו צריכים לתקן את מה שעשינו." ג'ייק טלטל את ראשו.
"אתה רציני? הדרך לכלי הגורלות נמצאת כאן! אם אנחנו לא נלך אל המערה הזו היא יכולה לא להופיע שוב." אמרה ג'ייד בקול חלוש,
"את אומרת שאני המושיע? תני לי לעשות את התפקיד שלי, ג'ייד. תני לי להושיע את הילד." אמר ג'ייק בגבורה, הוא חטף את החרב מידה ועזר לה לקבל מספיק שיווי משקל. הוא רץ לכיוונו של הילד כשהחרב אחוזה בידו, ההרגשה הייתה חדשה אך גם מוכרת. הוא הגיע אל מול הילד ואחז ביתד בשתי ידיו. הילד היה נחוש בדעתו לחסל את ג'ייק, המבט שלו גרם לשערותיו של ג'ייק לסמור מפחד.
"הצילו!" לפתע קול נשמע מבטן החיה הגדולה, המפלצת. זה היה הקול של הילד. ג'ייק מיד ידע מה לעשות, הוא השליך את החרב לרצפה ובידיים חשופות התקרב אליו.
"מה אתה עושה, ג'ייק?" צעקה ג'ייד בכול הכוחות שנותרו לה.
"אני יכול לעזור לך, ילד." אמר ג'ייק וכשהגיע מספיק קרוב הוא הושיט את כף ידו לכיוונו של המפלצת. "אני מבטיח לך שאנחנו לא נפגע בך, אני אעזור לך." קולו של ג'ייק היה רגוע ומתון, המפלצת הושיטה את כף ידה לכיוונו של ג'ייק וכשהידיים של השניים נפגשו אור זהוב הופיע, חלוש ונעים. הילד התכווץ בחזרה להיות בגודל הנורמאלי והוא נרדם על האדמה. ג'ייק הרים את הילד על ידיו בדאגה, ג'ייד הצטרפה אליו.
"המערה הזו תחכה למחר, ג'ייד." אמר ג'ייק בקול רגוע, "אבל עכשיו אני בטוח בזה במיליון אחוז." הוא אמר בנשימה אחת, "אני המושיע."
האנשים מחאו כפיים והריעו תרועות גדולות לג'ייק שהצליח להציל את הילד שעדיין לא ידע את שמו.