אבירי האדוואן ספר I – הקרב על פרוסבין – פרק 1 + 2

בתקווה שלא יימחק -_-

פרק 1: פיילוט

"ג'ייקוב מרטין, כדאי לך לקום לפני שאני מוריד לך את השעות האלו מהשכר!" המבטא הצרפתי הכבד מילא את החדר בו ג'ייק לן במשך כל חיו, זה היה הקול של מר. פפה, בעל הפיצרייה, או אביו למחצה, אם תרצו.
ג'ייק הניח את כף ידו על פניו וצעק לעבר מר. פפה, "אתה בכלל לא משלם לי!"
שיערו השחור של ג'ייק התפזר לאחור על הכרית הלבנה, הוא היה ללא חולצה ושמיכה לבנה עטפה את פלג גופו התחתון ותו לא. הוריו של ג'ייק נעלמו מנסיבות מסתוריות וכעת הוא עומד ברשותו כשהוא מתגורר קומה מעל פיצרייה ועוזר למר. פפה להכניס לו כסף, כתמורה על נדיבותו.
הוא נאנח כשהוא מפעיל את גרונו מעט, מכחכח בו.
הוא הוריד את כף היד מפניו ותווי הפנים שלו נחשפו, עיניו היו כחולות וקטנות, בהירות מאוד. שפתיו הדקיקות היו יבשות מהשינה ולסתותיו היו מהודקות זו לזו, הוא קם ולבש חולצה אפורה מלוכלכת שבעברה הייתה לבנה – לפחות זה מה שהוא חושב. הוא ריסס על עצמו כמה פעמים מהבושם של מר. פפה, הוא פנה אל השירותים לשטוף את הפנים שלו ולצחצח שיניים ומיד אחר כך הוא ירד במדרגות אל הפיצרייה.
הריח של התבלינים והגבינה החמה מילאו אותה לגמרי, היו כשישה אנשים שישבו בשולחנות העגולים בעלי המפות האדומות עם הפסים המוכרים, הוא הביא מגש פיצה שעליו מוטבע השם של הפיצרייה, יחד עם ציור מוזר של אדם עם שפם שחור שקורץ ומרים את האגודל בכדי לסמן כמה טעים הפיצה.
מר. פפה מיד הביט בג'ייק ומיהר להגיש לו סינר לבן, פפה היה בן אדם מלא, בעל שפם שחור גדול, הוא לבש כובע טבחים לבן וגדול, פניו היו מלאים מעט בקמח.
"תתחיל להכין את ההזמנות, יש לנו פיצה עם זיתים, אנשובי ותירס." ג'ייק מיהר להתחיל להכין אותם ולעזור למר. פפה. מבלי להתלונן ומבלי לקטר.
אם ילדים נורמאליים היו הולכים לעשות מלגות באוניברסיטה, ג'ייק היה עובד בלי לקבל כסף, עד כמה אבסורדי שזה נשמע, הוא דווקא אהב את זה.
לאחר חצי יום עבודה לחוץ, ג'ייק פנה לצאת מהפיצרייה וללכת אל חנות הספרים שבהמשך הרחוב בעיירה שלהם, גאווין פולס. השמיים היו תכולים ללא ענן אחד, השמש עמדה במרכז השמיים וחיממה את הרחובות הארוכים, מדיי פעם היו חנויות בגדים ודוכני אוכל. מר. פפה תמיד אמר לג'ייק שאסור לו לקנות אוכל ממקומות אחרים בשביל להשאיר רושם טוב – מרוב שהפיצות טעימות לא צריך ללכת לאכול במקומות אחרים, כן בטח.
הוא נכנס אל חנות הספרים כשהפעמון הזהוב שהיה תלוי בכניסה צלצל, מיד שלושה אנשים פנו להביט בו. מוכר הספרים המוכר בעל התסרוקת מלאות הג'ל שלו, המשקפיים השחורות היו תלויות על אפו ועיניו החומות הביטו ברצפה לכמה שניות.
שני האנשים הנוספים לא היו מוכרים, הם לבשו בגדי עור מחויטים זהים לחלוטין. הם היו שניים, בן ובת. לבן היה שיער זהוב ובהיר שהתפרע מאחורי כתפיו, עיניו היו כחולות ובהירות כמו צבע עיניו של ג'ייק, ופניו היו מסורטטות. ידיו היו ארוכות והוא אחז בסכין קלת אחיזה בעלת קת שחורה וחדה, הניצב שלה היה עשוי עור ונזל ממנה נוזל כחול וכהה. לבת היה שיער ג'ינג'י כהה שהיו מתוח לצמה ועיניה היו ירוקות פראיות, בגוון קשקשי הנחש. היא הייתה בעלת שני צמידי עור שחורים על פרקי כף ידה ואצבעותיו היו סגורות לאגרוף.
"עוף מפה, ילד." אמר מוכר הספרים, טוד, בהדגשה. "אתה לא צריך להיות כאן."
"טוד – מה, מה קורה פה?" ג'ייק התבלבל מעט ופסע חצי פסיעה קדימה.
"אל תתקדם, לא ראוי." קרא לפתע זהוב-השיער, הוא קירב את קת סכינו לעבר ג'ייק.
"אני מתקשר למש –" ג'ייק מיהר לשלוף את הפלאפון שמר פפה קנה בשבילו, אך לפתע הוא נחטף מכף ידו. כשג'ייק הרים את ראשו הוא הופתע לגלות שזהוב-השיער אוחז בו עכשיו.
"אתה לא מתקשר לאף אחד, לא ראוי." אמר בקול מרשים ופנה להביט ברצפה, ג'ייק התקדם בכדי לראות מה נמצא שם. הנערה תקפה אותו במבט חודר שגרם לו לעצור. אך הוא ראה את הדבר ששכב שרוע על הרצפה.
זה היה אדם-דג כזה, הוא היה בעל עור כחול בהיר מאוד וורידיו היו שחורים. הוא היה בעל חזה גדול ובאזור צלעותיו היה חתך עמוק שממנו הגליד דם שחור, היצור היה בעל עיניים כחולות כהות ובין אצבעותיו היו קרומים בהירים ומגעילים. שפתיו זזו מעט ולחשו דבר מה, אך ג'ייק לא יכול היה לשמוע – או להבין את השפה שבה דיבר.
"מה –" קולו נעתק וכך גם נשימתו, זהוב-השיער מיד הביט בג'ייק, הוא הופיע מולו אחרי כמה שניות מבלי שג'ייק שם לב שהוא הלך בכלל. הוא הניח את כף ידו הגדולה על גרונו הדק של ג'ייק והידק אותו בזעם.
"החלטה גרועה, לא ראוי." הוא הניף את הקת של הסכין, הנערה מיד עצרה אותו והוא הביט בה במבט חודר כמו אריה שמביט בטרף שלו. "מה את עושה, ג'ייד?" קרא זהוב-השיער ושיערו התנופף לצד כתפו השמאלית השרירית.
"האחווה תחזיר אותך לבן אנוש אם תפגע בבני אנוש אחרים, איאן." ג'ייד הסבירה את מעשיה,
"ובכל אופן אתה עדיין צריך לחסל פה את השד קולייטום, חוץ מג'ייק יש עוד אנשים שבאים לפה." אמר טוד וכחכח בגרונו, ג'ייק הקפיא את מבטו לכמה שניות. הוא אמר את זה כאילו ג'ייק הוא לא אחד מהאנשים שבאים, כאילו זה בסדר מה שקרה פה עכשיו.
"שד קולייטם? שד?" הדגיש ג'ייק בשאלה, "אני חושב שקראת יותר מדיי סיפורים, טוד."
"אורגנסוז מגנוס," היצור דג קרא בשפה לא מוכרת ואת ידו הוא נעץ ברצפות הלבנות שהתמלאו בדמו הכחול –שחור, לפתע חור גדול נפער ברצפה והוא נפל אל תוך תהום עמוקה. איאן כשל על הרצפה אך הוא נעץ את הקת השחורה ברצפה והצליח להחזיק את עצמו לפני שיבלע לתוך התהום שהתחילה לשאוב אותם.
טוד אחז בארון ספרים אחד וג'ייד אחזה במדף שעמד להישבר, ג'ייק אחז גם הוא בכמה מדפים בכדי שלא ייפול ולאחר כמה שניות התהום נבלעה לתוך עצמה ונעלמה.
"מה קרה פה עכשיו?" שאל ג'ייק בקול מפוחד, הוא צעד קדימה אל אותו המקום שבו התהום נוצרה והוא נגע במרצפה, מעביר את אצבעותיו עליה ללא שום סיבה הנראית לעין. איאן קם מיד על רגליו וג'ייד התקדמה אל עבר ג'ייק. לפתע אור כתום ובהיר הופיע על הרצפה ואותיות התחילו להיכתב שם, ג'ייק מיד הרים את אצבעותיו והתרחק מעט. כשהאותיות הפסיקו להיכתב ג'ייק יכול היה לקרוא את הדבר שהיה כתוב שם.

פרק 2: הנבואה

"אל המזרח, יצאו הארבעה,
למצוא את ראש השד הבא,
ספר הגורלות יישא את כולם,
לפני שהחרב תנעץ בכל העולם,
בהתייצבו מול השד הגדול,
ייחשף סוד אחד לפני שייחדול,
וקרב גדול על העיר עוד יחול.
קללה עוד תישא את הנצח הבא,
לפני ראש השדים ימלא הצבא."
"זו נבואה," אמר איאן והביט בג'ייק מיד, בפרצוף זועם ולא מובן. ג'ייק כיווץ את מצחו באי הבנה. ג'ייד מיד הביטה בג'ייק והתכופפה בהשתחוות כנה, כאילו ג'ייק היה האל שלה.
"אתה המושיע."
"המושיע? מה – תגידו אתם התחרפנתם?" ג'ייק שאל וקם מברכיו, הוא הביט ברצפה שעליה הייתה ה"נבואה", זה היה מוזר כל כך. ג'ייק הריץ במוחו כמה רעיונות שהתבטלו – אולי עובדים עליו ובכל רגע מצלמה אמורה לצאת וצלמים סמויים אבל זה לא אפשרי שהחור באדמה הזה נוצר משום מקום, או שאולי מדובר בהזיה או חלום, אך ג'ייק עקץ את עצמו בכדי להתעורר והוא לא הרגיש מסוחרר או חלש.
"פרוסבין נמצאת בסכנה," איאן מיד קם על רגליו, הוא הביט בטוד בקצרות ואחר כך בג'ייק. "אתה צריך לבוא איתנו." על קולו היה אפשר לשמוע שהוא לא מרוצה מזה.
"מר. פפה לא ייתן לי ללכת ככה, הוא צריך אותי לעזרה ו –" אמר ג'ייק במהירות,
"אנטוניו לוויצ'י פפה הוא חבר קרוב מאוד שלנו, הוא אחד מהרטשי – עוזרי האבירים." קטעה ג'ייד, היא ציפתה למושיע המון זמן, וכעת שהוא כאן – היא לא יכולה לחכות עוד דקה אחת. ג'ייק נדהם, הוא שמע את שמו המלא של מר. פפה רק פעמיים בכל חיו, בפעם הראשונה זו הייתה כשפגש אותו לראשונה.
הפעם השנייה הייתה עכשיו.
"אני לא יודע מי אתם או מה אתם רוצים, אבל נגיד ואני מאמין לכם, לאן הולכים מעכשיו?" ג'ייק שאל בחוסר אמון משווא,
"אל פרוסבין, העיר במרכז היער." השיב איאן, "לא מקום שלא-ראויים אמורים להיכנס לתוכו."
"מה זה לא ראוי?" ג'ייק הוסיף בשאלה, את האמת, הוא היה אמור לשאול מה זה כן ראוי.
"נספר לך בטנגוודם, עכשיו זה יהיה על רגל צולעת." אמרה ג'ייד בהתרגשות, "בוא נזוז!" היא צעדה לכיוון ג'ייק היא צלמה בעזרת הטלפון שלה את הנבואה ומיד פנתה לאחוז במפרק כף ידו של ג'ייק, היא משכה אותו לכיוון הדלת והוא השחיל את מפרק כף ידו אל מחוץ לאחיזה שלה.
"אני לא הולך עם זרים." פסק ג'ייק,
"יופי, גם ככה לא רצינו לשמוע את ההתלוננויות שלך על הדרך הארוכה." הוא שמע את קולו של איאן מאחוריו, כשהסתובב בכדי להבין למה הכוונה הוא חטף מכה לפנים שגרמה לו ליפול ארצה בהתעלפות.
"לא ראויים…" חיוכו זחל על שפתיו של איאן, "תמיד מתעלפים מהאגרוף שלי, או מהשרירים שלי." צחק וניפח את שרירו בזרוע.
ג'ייד שנאה שהוא היה עושה את זה ועכשיו במיוחד לג'ייק המסכן.
"הוא לא – לא ראוי, הוא המושיע, איאן. מה שהופך אותו לחשוב יותר ממך." קבעה ג'ייד,
"אני אביר האדוואן החזק ביותר בשבעת האזורים, תסלחי לי אם אני מפקפק בך מעט." הוא קרץ לכיוונה ופנה להרים על כתפו השמאלית את ג'ייק.
"ניפגש בפרוסבין," הוסיף בחיוך שנראה כאילו נחתם על פניו ורץ במהירות המאופיינת לו. כמה שניות והוא כבר נעלם משדה ראייתה של ג'ייד. היא נאנחה והביטה בטוד,
"להתראות," קראה בחיוך שמח,
"עד הפעם הבאה." טוד חייך כשהוא מסדר מעט את השיער שלו.