אבירי האדוואן: המפגש פרק 5- המוח

פרק 5: המוח

הטנגוודם היה גדול ומרשים. הרצפה הייתה נקייה כל כך עד כי אפשר היה לראות את השתקפותך כמו שלולית מים. ג'יין שילבה את ידיה והתיישבה על הספות השחורות הכהות והארוכות להפליא שהיו מונחות זו מול זו. מולה התיישבו השניים ולידה התיישב ג'ייק.
היא הביטה סביב, הטנגוודם לא היה דומה לשום דבר אחר ממה שראתה. אם כמה שהיא התרשמה ג'ייק התרשם אפילו יותר. הוא הביט סביב בפליאה, מנסה שלא להפעיר את פיו מרוב תדהמה ויופי שראה באותו רגע.
הרצפה הייתה בצבע לבן שקוף, כאילו מכסה את כל הרצפה שכבת זכוכית עבה ונקייה. "אז ג'יין.." אמר האדם ושילב את ידיו, "אבא שלך הוא רוס?"
היא הנהנה בשקט, לא רצתה לדבר יותר מדיי. "איפה הנימוסים שלנו, אני כל כך מצטערת," הנערה אמרה והשפילה את מבטה בבושה. לפני כמה דקות היא הייתה נחושה בדעתה שאם יקרה משהו לחברה היא תהרוג את ג'יין ואת ג'ייק יחדיו. "השם שלי הוא רבֶּקה, זה לורן."
הספות לא היו רחוקות זו מזו כל כך, שולחן עשוי עץ בעל גילופים יפיפיים עמד בין הספות. הארבעה שתקו במבוכה והביטו זה בזה. לוטשים מבטים ושותקים ממבוכה.
"אפשר לדעת למה את לא מדברת?" שאל לורן בהתעניינות, הוא כמעט צחק בין דבריו. השניים כמו איאן, לא הכירו בג'ייק. אם הם בוחרים לדבר אליו, הם בוחרים לדבר אליו כמו אל כלב.
"איאן.. הוא אמר לי שיש לי זכות קטנה לדבר, כי אני פרוקית או מה שזה לא יהיה."
"פרייקרית." תיקן לורן וחייך בעליזות, "מה את יודעת על הדברים האלה בכל מקרה? על העולם הזה?" שאלה רבקה, מעבירה את כף ידה הדקיקה על שערותיה.
"לא הרבה, איאן ניסה להסביר לנו על מה כל הדברים האלה אבל לא ממש הבנו." אמרה ודיברה בשמו של ג'ייק גם. אותו לא ממש עניין שהם לא מכירים בו כלל.
"פרייקר הוא אדם רגיל, בן אנוש ברוב המקרים שמסוגל לראות את כל העולם הזה, העולם האמיתי. זה שמלא ביצורים על טבעיים שמסתובבים לידכם." הסביר לורן ומשך באפו קצרות.
"אז מה זה אדוואן?" שאל ג'ייק במן פליטה, מיד הם הביטו בו "שתוק לא ראוי." סיננה רבקה.
"אדוואן הוא מן זכות כזו. מן יכולת שמקבלים כאשר מגיעים לבגרות מלאה, נפשית ופיזית. הפירוש של המילה אדוואן בשפתינו הוא חופש." הסבירה,
"למה אתם לא תוקפים את היצורים שנמצאים בעיר הזו?" שאלה ג'יין, משפשפת את עיניה מעט.
"אחוות המסדר היא כמו המוח, אם אנחנו חלקים בגוף אז היא המוח – שולטת בכול ומפקדת על תקינות. אחוות המסדר חותמת הסכמי שלום עם היצורים שנמצאים בסביבה ובכך נותנת שלום לכולם. המטרה שלנו היא להביס את כל אלה שעוברים על הסכמי השלום. למשל, הענק שתקף את העיירה שלכם או השד שחטף את אביך." היא אמרה בקול רגוע ומצמצה קלות לאחר דבריה.
ג'יין ניסתה עדיין לעכל את העובדה שאביה נחטף, בטנה התהפכה בכל פעם ששמעה זאת.
"השד הזה.. הוא אמר משהו על סמאל, מי זה?" שאלה בהתעניינות ג'יין שכחה לגמרי ממה שחשבה על השניים בהיכרות הראשונית. היא רוצה תשובות שהם מספקים לה.
"סמאל.. סמאל הוא ה – אויב שלנו." אמרה וג'יין חיכתה להמשך ההסבר.
"סמאל הוא מה שאתם קוראים לו, השטן. הוא מלאך המוות, מלא בשנאה ובזעם וחזק יותר מכל דמיון."
"הוא חיי בצללים, מסתתר כמו פחדן עלוב. במשך מאות ואפילו אלף שנים אחוות המסדר מנסה לצוד אותו ללא כל הצלחה." לורן קם ממקומו בעצבנות בעודו מוסיף להסבר של רבקה.
"אבירי האדוואן נוצרו בשביל לחסל אותו ואת עוזריו, אחר כך זה התפתח להילחמות בכל מי שעובר על החוק או על הסכמי השלום." הוסיף והכה עם אגרופו את כף ידו השנייה, אצבעותיו ליפפו את אגרופו ויצרו קליקים עם אצבעותיו.
"אינסביר מולנקר פורק," נשמע שלושת המילים הללו ברחבי החדר. מיד רבקה קמה ממקומה וכמו מאינסטינקט היא שלפה במהירות את פגיונה השחור ואחזה בו, מהדקת את אחיזתה.
לפתע ילד הופיע, בן שתיים עשרה בערך. שיערו היה חום בהיר ועורו היה צחור כמעט כמו הירח, על גופו היו מקועקעים מן חותמים וסימנים מיוחדים, חצי סהר הופיע על צווארו. עיניו היו בצבע כחול בהיר ושפתיו דקיקות. הוא היה דיי צנום ולבש חולצה לבנה קצרה וג'ינס כחול ארוך.
"ילד ירח.." אמר לורן והידק את שפתיו, ג'ייק הגן על ג'יין בגופו באומץ. למרות היותו לא ראוי או אנושי כמו שהם מציינים. "המון זמן עבר מאז ראיתי אתכם. אבירי האדוואן המדהימים, מגני פרוסבין. איפה איאן? יש לי חשבון לא גמור איתו." הוא חייך מאוזן לאוזן ועיניו נצבעו בצבע צחור לגמרי, ללא כל אישונים.