אבירי האדוואן: המפגש פרק 4- על מפתן הדלת

פרק 4: על מפתן הדלת

ג'ייק העיף מבט פנימה, הנערה שראה פחות עניינה אותה. הוא יותר התעניין בבית או איך שזה לא נקרא. "אל תשאלי מה עבר עליי." הוא אמר, ג'יין לא נעלבה מהערות שלו. היא כאן בכדי למצוא את אביה וזה הכול. "הבאת לא ראויים לעיר שלנו!" היא קראה ושילבה את ידיה. היא השעינה את כתפה על המשקוף. עדיין לא נותנת לאף אחד להיכנס.
"אחת מהם היא פרייקרית והשני הוא לא ראוי. תאמיני לי זה היה שווה הסיכון." הוא אמר בחדות ובקרות, "מה היה שווה את זה? אתה יכול לאבד את הכוח שלך ואת הכבוד שלך כאביר אדוואן בכך שהבאת אותם הנה!"
"היי היי, אתם לא חייבים לריב אני בטוח ש –" קול נוסף נשמע והופיע מול השלושה, ליד הנערה. גופו חסון ושרירי, שפתיו היו דקיקות בצבע ורדרד ועיניו היו חומות כהות קטנות. שיערו היה בצבע חום, גולש מעט עד לקו גבותיו ועצמות לחיו היו בולטות מעט.
"אחי, למה הבאת אותם?" שאל, קולו היה דיי נמוך אך עדיין נעים לשמיעה. ג'יין ניסתה להתאפק שלא להגיב למרות הזכות שלה לדבר, הזכות הקטנה כמו שאיאן ציין את זה.
"סמאל חטף את רוס. סמאל חטף את אבא של ג'יין." הוא אמר והצביע עם אגודלו על גופה של ג'יין מבלי להביט בה.
"רוס הוא אבא שלה?" גבותיה של הנערה התרוממו, ג'יין לא ידעה מאיפה הם מכירים את אביה. היא דיי פחדה אך הידקה את מבטה וחשבה על דבר אחד שאביה תמיד היה אומר לה, 'לעולם אל תראי פחד.'
"היא אמרה שהיא לא זזה בלי הלא ראוי." סיכם את דבריו ובאנחת ייאוש.
"לואיס לא יסלח לך על זה, אחוות המסדר עלולים לפקפק ביכולותיו להנהיג אותנו." אמר האדם ושילב את ידיו, הוא לבש את מעיל העור של אותם אבירי אדוואן, על גבו היה מונח גרזן שאת להבו המחודד היה ניתן לראות מבעד לזרועו.
"לואיס יכול להזדיין מבחינתי. אני יודע מה היו השיקולים להביא את הלא ראוי והבאתי אותו בכל זאת." הוא אמר באכזריות וצעד קדימה אל תוך האולם. הוא השמיט את כתפה של הנערה בהיתקלות מכוונת וצעד צעדים גדולים.
האדם הביט בג'יין, מגרד מעט את לחיו הימינית וסוקר את גופה בהתעניינות. ג'יין הסמיקה מעט והשפילה את מבטה, צועדת בשקט לבפנים. לפני שצעדה צעד נוסף קדימה מפרק כף ידה היה מהודק לכף ידה של הנערה בחוזקה, "אם אני אאבד את החבר שלי בגללך, אני נשבעת שאני אחסל אותך. אותו דבר חל גם עלייך." היא אמרה לג'ייק לבסוף ונתנה לשניים להיכנס. "אה וברוכה הבאה לפרוסבין, העיר היפיפייה שלנו." היא הוסיפה בחביבות.

—————————————-
"אדוני, איאן החליט לקחת את הנערה לפרוסבין." אמר הנער, כנפיים שחורות וכהות מונחות על גבו. מוכנות להתפרש ולהראות את גדולתן. הוא קד קידה קטנה ונשאר במקומו, מניח את אגרופו המכווץ על האדמה הכהה. שיערו השחור נפל מעט על מצחו ודגדג את עורפו. עיניו האדומות משדרות רק פחד ברגע שאדם מביט בו. הוא לבש מכנס ג'ינס שחור קצר ותו לא.
"אחוות המסדר לא יסלחו לו על כך. התוכנית שלנו עשויה להשתבש." קולו היה מעט צרוד, אדונו ישב על הכס השחור שלו, משלב את רגליו ומשלב את אצבעותיו. עורו היה בצבע כהה, כמעט שחור, אם זאת עיניו היו בצבע כחול בהיר. אוזניו היו מתוחות ופניו היו מסורטטות כמו בציור.
הוא עטה ז'קט שחור כהה עשוי עור על גופו, לאחר התפרצות הזעם האחרונה שהייתה לו הוא קרע את שרוולי הז'קט. מתחת לז'קט לא היה דבר, חזהו היה מפותח.
בגלל החושך הכבד בקושי היה אפשר לראות את מכנסיו.
"דוריאן לא יאפשר לזה לקרות, אם כי המצב שלנו דיי.." קולו היה רגוע, הוא הדהד בראשו של הנער. הוא חיפש את המילה הנכונה לתאר את מצבם. "מתוח. בכל מקרה, הנערה לא תוותר. היא תעשה הכול בשביל למצוא את אביה." הוא הפעיר מעט את פיו וניביו הצחורים הופיעו, מונחות בעדינות על שפתו התחתונה. "אין בעיה אדוני." הנער אמר, קולו רועד מעט. כנפיו נפרשו והוא התעופף מן המקום החשוך בו הם נמצאו.
"זה מתחיל." אמר האדון ושילב את זרועותיו על חזהו.