אבירי האדוואן: המפגש פרק 18- כלואים

פרק 18: כלואים

ג'יין התעוררה למשמע הטיפות שנפלו על רצפת הלבנים שעליה שכבה. היא הזדקפה מיד וניסתה להכניס כמה שיותר אוויר לריאותיה.עיניה נפערו והיא התרוממה בעזרת כפות ידיה.
הסורגים שהיו למולה היו חלודים וכהים, תא הכלא שבה שהתה היה חנוק לגמרי, היא הביטה סביב, שיערותיה הסתרבלו מעט. עיניה שהיו נראים כאילו עולות בלהבות מביטות במהירות בקירות התא. הרצפה הייתה מחוספסת ואפורה. "איאן?" היא שאלה חנוקה, מתקרבת אל הסורגים. היא הניחה את פניה על הסורגים, היא ניסתה להביט אם יש תאים אחרים מולה.
"ג'יין." קולו של איאן הגיע מהקיר הצמוד, "איאן!" היא אמרה,
"איאן איפה רבקה, איפה ג'ייק?" שאלה במהירות, היא כחכה בגרונה וקולה הרגיל חזר.
"דוריאן לקח את ג'ייק אל סמאל." הוא אמר,
"לא שמעתי מלורן עד עכשיו. הוא בטח מעולף איפה שהוא." הניח, לג'יין לקח כמה רגעים להבין,
"איאן, איפה רבקה?" היא אמרה באיטיות ובהדגשה. ראשו של איאן נשען על קיר הלבנים, כף ידו רעדה וכן גם קולו. שיערותיו הזהובות נשענו גם הם על הקיר. הוא טמן את ראשו בכפות ידיו בעצב.
מולו גופתה של רבקה הייתה שכובה, החתך בבטנה היה מזוויע, עורה החוויר כמו שלג. היא בקושי נשמה. כל חצי דקה לקחה נשימה קצרה.
"היא עומדת למות.." הוא אמר בשקט, קולו רעד ודמעות נפלו מעיניו. "אלוהים." אמרה ג'יין וכיסתה את פיה עם כף ידה בבהלה. "לא, זה לא יכול להיות." אמרה וטלטלה את ראשה.
"חייבת להיות דרך להציל אותה." אמרה, הוא משך באפו.
לפתע צעדים נשמעו, דוריאן צעד לעבר התאים. הוא לבש חולצה שחורה, עיניו הירוקות מביטות בתאים. "סמאל שלח אותי לבדוק שאתם בסדר." הוא חייך ומחא כף,
"אני פשוט אגיד לו שאחת מתה, אני בטוח שהוא ישמח מאוד." הוא אמר ואיאן הגיב "בן של זונה, אני נשבע שאני אהרוג אותך ברגע שאני אצא מפה." הוא צעק את זה, קולו הדהד ברחבי התאים.
"אני יכול בדיוק עכשיו לחסל אותך, אבל הוא רוצה אותך חי."
"איפה ג'ייק?" שאלה ג'יין, מנגבת דמעה מעיניה. "סמאל רצה לראות את סימני הנצח."
"שתבינו, אני עושה את כל זה רק בשביל הדם של סמאל, אני אקבל אותו, אתרפא מלהיות איש זאב ואחזור אל עולם בני האנוש סוף סוף." אמר ושילב את ידיו,
"הדם של סמאל אולי ירפא אותך, רוב הסיכויים שהוא יעשה לך משהו גרוע יותר." הוא אמר, קולו צרוד מעט, "אני מוכן לקחת סיכון." הוא חייך בחביבות,
"אז אתה מוכן לעשות בשבילי משהו?" שאל, הוא צחק בקול.
"למה לי?" שאל באכזריות, "אני אגיד לך משהו שאתה מאוד תרצה לשמוע, משהו שיכול לגרום לדעה שלך להשתנות לגמרי."
"אני לא סומך עלייך." הוא אמר,
"אני יכול לרפא אותך ממש עכשיו, אתה הרי יודע שסמאל יחסל אותך ברגע שתבקש לרפא אותך." אמר איאן, עיניה של ג'יין נצנצו. "אתה רק אביר אדוואן, אתה לא יכול לרפא אותי."
הוא נד בראשו, "קודם תעשה את מה שאני רוצה ואז אני אספר לך איך אני אעשה את זה."
"מה אתה רוצה שאני אעשה?" פלט,
"אני רוצה שתנשך את רבקה, אני רוצה שתשנה אותה לאשת זאב." הוא אמר וג'יין נדהמה, "זו הדרך היחידה שהיא תשרוד."
"זה עלול לעלות לה בחייה." הוא אמר, "אתה רואה שאין לה כבר מה להפסיד."
"אני נותן לך את המילה של כאביר אדוואן, אני ארפא אותך ברגע שתנשך אותה." דוריאן חשב לעצמו, הוא תהה מה יכול לקרות כבר. הוא ידע שאיאן צודק אך סמאל עלול לחסל אותו ברגע שישמע על העסקה הזו.
"בסדר." הוא אמר, איאן הרים את עצמו מקיר הלבנים, הוא אחז במפרק כף ידה של רבקה. היא הייתה חיוורת לחלוטין. ניביו של דוריאן התחדדו והוא נעץ אותם במפרק כף ידה. היא נאנקה בשקט והוא שחרר את הרעל שנמצא בתוך ניביו, הרעל התערבב עם דמה והוא שיחרר את ניביו ממפרק כף ידה.
לאט לאט צבע עורה של רבקה חזר להיות שזוף, הדם על שפתיה נסוג לאט אחורה. ג'יין לא יכלה לראות כלום ממה שקרה אלא רק לשמוע.
"אני בנו של גבריאל, המלאך החזק ביותר שקיים. הדם שלי יכול לרפא אותך, אני בטוח בכך." אמר אחרי שליטף את לחיה של רבקה, ג'יין נדהמה אפילו עוד יותר.
"תביא לי את ה –" הוא אמר ולפתע הוא נקטע, מאחוריו הופיע סמאל. ז'קט העור השחור שלו התמלא מעט בדם שהשפריץ מהחור שיצר בגבו, הוא אחז בליבו וניתק אותו מגופו, דם סמיך נפל יחד עם גופו של דוריאן.
"אז אתה הבן של גבריאל." הוא חייך, עורו הכהה היא מהווה איום ועיניו הכחולות הביטו בהתעניינות באיאן.
"הגיע הזמן שתכיר את הבן שלי." הוא אמר וחייך, מן הצללים הופיע גופו. שיערו השחור נפל מעט על עיניו הכחולות, על זרועו הופיע סימן נוסף הוא היה בצורת עיגול, העיגול נחצה לשנייים בצורה מעוגלת אחד שחור והשני לבד, בקצה כל חצי הופיע עיגול קטן יותר, הוא היה בצבע הניגוד של חציו, האחד בצבע לבן והשני בצבע שחור. שני העיגולים הקטנים היו בקו אלכסוני אחד גדול- סימן היינג והיאנג.
היו שקיות מתחת לעיניו והוא היה נראה בן אדם שונה לגמרי. הוא כיווץ את אצבעותיו לאגרוף ולקח נשימה.
"אתה האפלה.." הוא אמר כאשר הביט בו.
"הגיע זמנך ג'ייקוב, בני."
"ג'ייק!" קראה ג'יין והדמעות עלו על עיניה. היא רצתה לצרוח, ידה רטטה באופן מבחיל.