אבירי האדוואן: המפגש פרק 1- פיילוט

פרק 1
הבוקר שטף את פניה של ג'יין האור נפל על עורה הצחור, מבשר לה לקום. הרגשה חמימה עברה בכל גופה ועיניה נפקחו באיטיות. צבע עיניה הכתמתמות נהיו בהירות עוד יותר ממה שהיו וגוון שיערותיה החומות הבהיר גם הוא. היא שפשפה את עיניה עם פרקי אצבעותיה והזדקפה מעט על משענת מיטתה. המשענת היה קשיחה, עשויה מעץ אלון לבן. השמיכה הדקה בצבע סיגל עטפה את אגנה ומטה. היא מתחה את ידיה בפיהוק ארוך ועייף והניחה את כפות ידיה על השמיכה.
שפתיה הדקיקות נפערו מעט והיא לקחה נשימה עמוקה, "היום זה היום הגדול." היא לחשה לעצמה, קמה מהמיטה במן זריקה קלה ונעמדת על רגליה. היא לבשה את החולצה האפורה הדהויה של אביה ומתחת לחולצה שהגיעה עד קו ברכיה הדקיקות היא לבשה מכנס שורט בצבע אדום בהיר.
היום הוא טקס חלוקת התעודות של סיום הלימודים, סיום כיתה י"ב . חדרה היה דיי גדול. היה פתח קטן שבעבר היא הייתה עוברת דרכו יחד עם החבר הכי טוב שלה, ג'ייק .
היא צעדה לעבר דלת העץ הגבוהה שנישאה לאורך של כמעט שלושה מטרים. הדלת הייתה בצבע חום בהיר, עשויה מעץ קשיח וחזק. היא הביטה בדלת ופתחה אותה בדחיפה קלה בעודה אוחזת בידית הכסף הגדולה למדיי. הדלת נפתחה, מסדרון רחב הופיע, הרצפה הייתה פרקט לבן עם כמה ליטושים וסלסולים שחורים שנצבעו במכחול דק.
היא צעדה במסדרון, מביטה במעקי המתכת השחורים. המסדרון היה בקומה שנייה מה שנתן אפשרות להשקיף על רוב הבית. הנברשת הגדולה והצחורה הייתה תלויה על הקיר, היא הייתה גדולה ונפערת להמון סלסולי מתכת שעל כל שני סנטימטר הייתה מנורה קטנה שפלטה אור קטן וביחד הם יצרו אור שהגיע לרחבי הבית. אף פעם לא היה חסר להם כסף בבית.
"אבא התעוררתי!" היא קראה לעבר הבית, קולה הדהד ברחביו. אף אחד לא הגיב. היא ירדה במדרגות העץ הארוכות ואחזה במעקה המתכת הארוך לאחר חצי דקה בערך היא הגיעה למטה והביטה ברחבי הסלון.
לא היה אף אחד. הספות היה בצבע שחור, רחבות וארוכות. היו שני כורסאות בצבע אפור בצדדי הספות. היא צעדה לעבר המטבח והחלה להכין לעצמה ארוחת בוקר. השעה הייתה שבע וחצי, הטקס בעשר.
אביה לא היה באף טקס חשוב, לא בהופעה הראשונה שלה בחוג מחול, לא בימי ההולדת, ועכשיו כג'יין חושבת על זה היא אף פעם לא חגגה יום הולדת. אז מן הסתם שהוא הלך בבוקר מוקדם לעבודה ולא טרח אפילו לחשוב על ללכת לטקס הסיום של ביתו.

"אני יודעת שהוא עסוק אבל לפחות לטקס סיום. מה כבר ביקשתי." ג'יין אמרה בהתלוננות, ג'ייק ישב לידה. שיערו השחור החלק הגיע עד לקו מפרקתו. הוא משך את שיערותיו לאחור עם כף ידו הגדולה ושילב ידיים בחוסר סבלנות על הז'קט הכחולה הארוך. על שערותיו היה את הכובע הכחול המלבני שהיה מותאם לראשו. עיניו הכחולות הביטו במנהלת שדיברה על השנה ועל כמה שחשוב לה הילדים שגודלים כבר. ג'יין שנאה את זה. שפתיו הדקיקות של ג'ייק נעו והוא לחש לעברה
"את יודעת שהוא עסוק. אני בטוח שאם הוא יכול היה לבוא הוא היה בא." אמר ושילב את ידיו. "מה שתגיד.." סיננה בשקט ושילבה את ידיה על חזהַ, היא לבשה ז'קט כחול בהיר עד לקו ברכיה ומתחת לז'קט חולצה לבנה נקייה, מעט צמודה ומכנס ג'ינס כחול בהיר במתאים לז'קט האופייני לטקס, גם על שערותיה נמצא הכובע המציק והמלבני שמאפיין גם הוא את טקס הסיום. שפתיה היו מרוחות באודם דק ולא יותר מדיי ועיניה הכתומות הביטו במנהלת.
שיערה האדמוני הקצר נהיה כבר בלתי נסבל, היא משכה את משקפיה אל קצה אפה בעודה קוראת את נאומה בקול ומביטה כל כמה שניות בקהל הרחב מלא בילדים ובהוריהם.
קמטים קלים עלו על עורה ושפתיה הדקיקות היו מרוחות באודם סגול באופן מוגזם. היא לבשה ז'קט שחור בעל כתפיות ומכנס ג'ינס שחור ארוך, מתחת לז'קט הופיע חולצה לבנה מכופתרת חדשה והיא הניחה את כפות ידיה הקטנות על הסטנד שבו נמצאו הדפים. ג'ייק שילב את ידיו והזדקף על הכיסא.
"ובלי יותר מדיי דיבורים.. תלמידי שכבת י"ב מוזמנים לעלות על הבמה." היא אמרה בחיוך גדול ומאולץ ומחיאות כפיים גדולות נשמעו, היינו על מדשאה גדולה עם כמה עצים בצדדיה ועליה מונחות כיסאות פלסטיק לבנות ולא נוחות כלל. מאות כיסאות ומאות תלמידים ישבו על הכיסאות וחלק עמדו. ברגע שהיא אמרה את זה כל השכבה קמה על רגליה, כמעט באותו זמן כאילו תואם מראש. כולם ללא יוצא מן הכלל לבשו את הז'קטים הכחולים הארוכים וחולצות לבנות מתחתם. כולם לבשו גם את הכובע המלבני הכחול, השמש יקדה על עורפיהם ורק גרמה להם תחושת אי נוחות גדולה יותר. למזלה של ג'יין היא הייתה בין הראשונות וגם ג'ייק. השניים צעדו נרגשים אל תור ארוך ומופתי. כולם רצו להיראות טוב ביום הזה.
"בהצלחה." אמר ג'ייק לג'יין, אוחז בכף ידה. השניים היו החברים הכי טובים מאז ילדות. הם עברו הכול ביחד. אגודלו ליטף את כף ידה. היא הביטה בו והשניים התחבקו, ידיו התעטפו סביב אגנה והיא אחזה בעורפו ביד אחת וביד השנייה שפשפה את שכמו.
השניים התנתקו מהחיבוק, והלכו למקומותיהם שסודרו על ידי מפיקת הטקס. עליו התאמנו במשך כמה שבועות ואפילו חודשים. ג'יין עמדה במקומה, לוקחת נשימה עמוקה. המנהלת החלה לקרוא בשמות, את ג'יין לא עניין דבר מלבד לגמור עם הטקס הזה וללכת כבר.
עברו יותר מכמה שעות מבלי שהיא תיראה את הדברים שהיא רואה, אותם דברים שגרמו לרבים לחשוב שהיא משוגעת ולהמון פסיכולוגיים לחשוב שזה בגלל מות אימה.
ג'ייק היה היחידי שהאמין לה, אך עדיין לא לגמרי. ראו זאת על עיניו בכל פעם שהיא סיפרה לו על מה שהיא רואה. בהתחלה כולם לקחו זאת כבדיחה בילדותה אך כעת הם חושבים שזה בגלל אימה.
מבלי לשים לב נותר רק אדם אחד לפני ג'יין, שיערו הבלונדיני המגולח היה הדבר היחידי שראתה ג'יין מרוב לחץ. רגליה רעדו וכף ידה גם. "ג'ייס ג'תוד." היא אמרה ומחיאות הכפיים נשמעו שוב, כאילו לעולם לא הפסיקו. ג'יין לא הייתה מרוכזת כל כך במתרחש, רק רצתה לגמור עם זה.
"ג'יין דיאנה." היא אמרה ומיד מחיאות הכפיים נשמעו, ג'יין עלתה בשלושת המדרגות על במת העץ וצעדה, שומעת את פסיעותיה. היא חייכה חצי חיוך, מביטה בכולם בעודה צועדת אל עבר המנהלת. ג'יין לחצה את ידה של המנהלת והיא הושיטה לה את התעודה בגוון צהבהב, היא הביטה פעם נוספת בקהל, לפתע הופיע אדם בגודל של שבעים מטרים, התהלך במדשאה. פסיעותיו מרעידות את הקרקע. עורו היה בצבע אפור ירקרק, רגליו היו בגודל של שלוש מטרים וציפורניו היו צהובות שחורות הוא לבש מן בד חום יבש שדהה, מלא בדם עטף על אגנו. גופו היה שרירי והתמלא מעט בדם שהצחין אותו, עיניו היו שחורות כמעט לגמרי והיו לו כמה שערות שחורות דקות וארוכות שהתנופפו באוויר. הוא אחז בנבוט עשוי עץ אפור שבקצהו נעוץ להב ארוך, מגואל בדם שהתייבש. היא טלטלה את ראשה והלכה במהירות מהבמה, זה שוב קורה, חשבה לעצמה. היא הביטה בענק, לפתע שלושה אנשים הופיעו שם, מזנקים לעברו. ג'יין הצליחה לקלוט רק את צבע שערותיהם, למי שבראשם היה שיער בלונדיני מתולתל וארוך, הוא נפל על זרועו השרירית של הענק. הוא שאג בחוזקה ואף אחד לא הגיב למה שקורה מאחוריהם. השנייה הייתה בחורה, שיערותיה היו חומות שקולעות לצמה ארוכה. היא זינקה על גבו והוא הניף את ידיו אל האדם השלישי שהצליח איך שהוא לאחוז בכף ידו ולזנק אל חזהו. הוא נעץ בו להב והצליח להיתלות על חזהו. הענק שאג בשנית, מרים את כף ידו השנייה בשביל לטפוח על חזהו השרירי והמצחין. עיניה של ג'יין נפערו והיא הניחה את כף ידה על פיה, הוא עומד להימחץ!
לפתע מנהיגם זינק קדימה אל עבר כף ידו ושיסע את כף ידו איכשהו. האדם השלישי אחז בכף ידו של המנהיג והוא נשאר באוויר. כף ידו של הענק נפלה על המדשאה והענק זעק מכאב. לפתע המנהיג צעק להם משהו, השלישי השליך אותו אל עבר פניו והוא נעץ את הלהב בראשו של הענק, השניים זינקו משם והמנהיג שלף את הלהב בשנית ושיסף את גרונו עמוקות. מזנק משם בדקה התשעים לפני שגופו נופל על האדמה.
ג'יין מיד חיפשה עם עיניה את ג'ק. היא קלטה אותו והוא עמד לעלות על הבמה, אבל היא הייתה חייבת ללכת לשם. היא רצה במהירות אל המקום שבו גופו של הענק התמוטט. בריצה מהירה בעוד שהכובע מחליק מראשה ומתנופף ברוח.היא פשטה את הז'קט המציק והשליחה אותו על הדשא, הם עמדו ללכת. מסובבים את גבם ומתקדמים אל מחוץ למדשאה.
"חכו!" קראה ג'יין, מיד הם נעצרו. המנהיג הסתובב ופניו הביטו בפניה של ג'יין. שיערותיו היו בצבע חום בהיר, הם הסתלסלו בקצותיהם. עיניו היו קטנות וירוקות כאזמרגד, בעלי ניצוץ של אור השמש. ג'יין התנשפה לאחר הריצה ונהייתה אדומה כאשר הביטה בו. הוא עטה על עצמו מעיל עור ומתחתיו חולצת טי שירט שחורה. הוא אחז בחרב ארוכת להב, בקצהַ היה דם בצבע אזמרגד. הוא לבש מכנס ג'ינס שחור ארוך ושפתיו היו דקיקות,
"אני אטפל בזה. לכו." הוא אמר והשניים בכלל לא הסתובבו אליה, לשלושתם היו את אותו מעיל עור מלבד לאישה שהייתה עם גופייה אפורה צמודה. ג'יין לא ידעה אם להיעלב מזה שהמנהיג קרא לה 'זה' אחרי שקראה לו 'מנהיג' או לנשק אותו מרוב יופיו הרב. הוא הכניס את החרב אל הנידן והיא ראתה את יתדו, בצבע שחור בעל עיטורים כסופים מסולסלים.
"איך ניצחתם אותו?" שאלה ושפתיה הדקיקות רעדו מעט, היא הביטה בגופתו של הענק שכעת נהפכה לערמת אפר שחורה והתעופפה משם. מיד המנהיג הגיע מספיק קרוב אליה בכדי שתוכל להרגיש את נשימותיו. "איך את רואה את זה?"
"איך אפשר לפספס ענק?" שאלה במעט חוצפה, למרות שפחדה ג'יין ידעה שהיא יכולה לבטוח בו.
"את אמורה להיות לא ראויה כמו שאר בני האדם, כמוהם." הוא אמר והצביע על הקהל,
"אני אפילו לא יודעת מה זה אומר לא ראויה, אני רואה אתכם." היא הדגישה את שלושת המילים האחרונות. "אחוות המסדר לא יסלחו לי עם אהרוג פרייקר." הוא אמר ופחד עבר בגופה של ג'יין. שערותיה סמרו והיא הרגישה רעידה בעמוד שדרה.
"שלא תעז אפילו!" נשמע קולו של רוס מאחוריה, היא הסתובבה מיד מיד, הוא היה בעל שיער חום בהיר בדיוק כמו של ג'יין. עיניו היו בצבע כחול בהיר, הוא היה מעט מלא ולבש חולצה מכופתרת לבנה וג'ינס כחול ארוך. נעליו השחורות בצבצו מקצה המכנס והוא הידק את אצבעותיו לאגרוף.
ג'יין לא ידעה אם בכלל להודות לאביה שהגיע לטקס או לצרוח עליו שפספס אותה. "אבא באת – " היא רצתה לשאול אך לפתע היא הבינה, הוא שלח אותה לטיפולים והביט בה כאילו הייתה משוגעת אך גם הוא רואה אותם, מה שאומר שהוא שיקר לה במשך כל הזמן הזה.
"אני לא הורג אותה, רציתי למחוק את הזיכרון שלה ממה שראתה כמו שכל אדוואן היה עושה ברגע כזה." הוא אמר, לפתע עיניו נפערו. הוא הביט למעלה ולפתע זינק לעבר אבי מן הבזק שחור, הוא היה מהיר מדיי בכדי שג'יין תראה אותו. רוס מיד התמוטט על הרצפה והיצור מעליו. כנפיים שחורות ארוכות צמחו מגבו, גופו היה קטן ודק. הוא הביט לאחור בג'יין. עיניו נצבעו אדום ושיניו התחדדו למלתעות הוא שרט את פניו של אביה מספר פעמים ונעץ בו את טפריי רגליו. גופו היה בצבע שחור כהה והוא החל להתעופף בעוד שדם נוטף מבטנו של רוס. המנהיג שלף את החרב מהנידן הארוך וזינק לעבר היצור, ג'יין נשארה קפואה במקום.
"סמאל לא מחכה יותר." אמר היצור, קולו כמו צווחה צורמת לאוזניהם. השניים התעופפו והמנהיג לא הצליח לתפוס את היצור ונפל על המדשאה. מיד כמו הבזק הוא קם על רגליו והשליך את הלהב אל עבר אחת מכנפיו היא שרטה את עורו וכמו בומרנג חזרה אל המנהיג.
"לא!" צרחה ג'יין אחרי שהבינה שאביה נעלם. "לא!" צרחה בשנית והפעם דמעות יורדות מעיניה.