אבידות- 3; צירוף אנשים

למרות כל תפילותיה שהשטן יבוא וייקח אותה, אנה לא באמת קיוותה שהוא יגיע. ושיבוא בדמות של אישה? לזה הכי לא ציפתה.
"ספרי לי מההתחלה." אמרה האישה. היא ישבה למול אנה וידיה ריפרפו בתיקייה החומה והעבה שנחה על שולחן המתכת.
"שוב?" קולה של אנה נשבר.
"שוב!" ציוותה האישה.
דמעות עלו בעיניה של אנה אך היא סיפרה מההתחלה, בפעם העשרים לאותו יום. "שמי הוא אנה ג'אנייה דניאל טום ג'ונתן ג'אנין אביגייל קרלטון ג'סמין פאלס. שמי כל-כך ארוך מכיוון שלידתי היה קשה וכל האנשים שמוזכרים בשמי, בנים ובנות, הם שמות של מי שעזר לאימי ליילד. אימי מתה בעת נשימתי הראשונה מהעולם שבחוץ ואבי התאבד מהטראומה שחווה בגלל אימו. לא הכרתי את שניהם. גרתי ברחובות, אימצו אותי לפנימייה צ'רלסטון וכשגילתה המנהלת שאני לא באמת ביתו של המורה להיסטוריה היא סילקה אותו. משם התפלחתי למטוס שהעביר מכולות לאיטליה, ושם גרתי בפירנצה ליד אחת תעלות המים. איפשהו בביוב. המשטרה גילתה אותי וגירשה אותי מפירנצה בפרט ומאיטליה בכלל. התהלכתי מאיטליה לצרפת ושם הגעתי לפריז. התגנבתי לכמה מחסנים של עובדי מלונות, ישנתי בחוץ. עד שז'אן אימץ אותי. לאחר ששמע את סיפורי הוא גירש אותי ושמעתי על ספינת נוסעים ששטה אל עבר בריטניה. דודתי אנג'לה גרה בריטניה אז החלטתי להסתנן אל האונייה. הגעתי לבריטניה אך גיליתי שדודתי מתה ואז הועברתי ל"בית הפסיכיאטרים על שם אנג'לה פאלס" דודתי. ואז העבירו אותי לכאן. אני כאן כבר שנה וחצי ובשנה וחצי הזה התחלתי לזהור בלבן ולרוץ. ולרוץ, ולרוץ, ועוד פעם ללא הפסקה." אנה סיימה ובלעה רוק. השטן בהתגלמותו. חשבה לעצמה. עיניה הזילו דמעות. לא… לא דמעות, דם. דם אדום וסמיך. אנה התעלפה.
***
"מחפשים אותך!" היא שמעה קול. ילדה קטנה בעלת שיער זהב שקלוע לצמה עמדה על החוף הלבן. היא הביטה בגלים המתנפצים על האבנים. הם הרטיבו את שיערה. עיניה הירוקות והגדולות הזילו דמעה. היא הייתה לבושה שמלה וורודה ובידה אחזה שרשרת כסף. נמשים אחדים וקטנים היו על פניה החיוורות. אמיליה אנג'לה פאלס. אחותה הקטנה שקרויה על שם דודתה. היא פתחה את השרשרת ובהתה בתמונה של אנה שוכבת על הערסל. בעיקרון אמיליה הייתה הדודנית של אנה והיא קיבלה את שמה "אנג'לה" רק לאחר שאימה מתה. כמובן שאמיליה חצתה את אנגליה יחד אנה אבל היא לא הזכירה את שמה אפילו פעם אחת.
"אמיליה, בואי!" פקדה עליה נערה מבוגרת בעלת עור שחום ושיער חום כהה. היא הייתה גבוהה מאוד.
"אבל העקבות לא הופיעו! אמרתי לך לא להגיע לכאן! האגדה לא תתגשם!" מחתה אנה.
"אנה! כבר מאוחר, צריך ללכת."
"קלואי!" צעקה אנה, היא זיהתה את חברתה הטובה שהשתחררה לפני חצי שנה מבית המשוגעים. ופתאום היא לצד הדודנית שלה? צירוף אנשים, כמו שאמיליה תמיד הייתה אומרת. חיוך עלה על פניה של אנה. היא הזילה דמעה והדמעה נגעה בחול הרך. עקבות לבנות הופיעו והן הובילו אל אנה ונעצרו אצלה. קלואי הסתובבה והאמינה, וכך גם אמיליה.
"אנה!" צעקו שתיהן פה אחד. אנה החלה להתפוגג אך הספיקה לצעוק.
"אני בבית המשוגעים על שם ק"ס רמונס בסנטגרום!"

***

אנה פקחה את עיניה והחלה לבכות. הפעם דמעות, דמעות אמיתיות.
"קלואי! אמיליה! למה?" היא צעקה והתפתלה במיטה הלבנה. היא נקשרה למיטה עם חגורות עור חומות והיא החלה לצרוח. צרחות שלא כדאי שאכתוב כאן. קולה נשבר והיא פשוט המשיכה לישון. מנסה לחזור לדמותן של אמיליה וקלואי, ללא הצלחה. באותו הזמן עוד נערה נכנסה לחדר. פס אדום היה בשיערה החום ועורה השחום קרן באור לבן.
"את כמוני!" צעקה אנה.
"סלחי לי?" הנערה נראתה מבועתת למראה החדר הלבן. "אני בבית משוגעים? שני שומרים כלבים הכניסו אותי לכאן? אני נשבעת שאני לא משוגעת."
"אני לא אמרתי זאת." אמרה אנה.
"אוי, כשאני אצא לכאן הבני-אלף האלה יקבלו את התביעה של החיים שלהם." הנערה נראתה כאילו רוצה למרוט לעצמה שיערות. היא התיישבה על הרצפה. "למה התכוונת שאני כמוך?" היא נרגעה קצת.
"גם אני קורנת בלבן! תראי!" אנה ניסתה להזיז את ידה אך נזכרה שהיא קשטרה בחגורות למיטתה. הנערה הורידה את השמיכה הלבנה מאנה והבחינה ברצועות העור.
"גם לך?"
אנה הינהנה. הרצועות ננעלו במנעול מתכת כבד כך שהנערה לא יכלה לעזור לאנה.
"אנה, ואת?"
"ג'וליה." חייכה ג'וליה. "למה את כאן?"
"אני לא רוצה לדבר על זה. השטן כל יום מגיע לכאן וחוקר אותי ואני מספרת לו את אותו סיפור כל יום. ואת?"
"צרחתי על חבר ילדות שלי שהוא נרצח, ואיך יכול להיות שהוא חי." היא השפילה מבט לרצפה. "זה נכון! הוא באמת מת! ואני יכולה לספר לך את הסיפור."
"אוקיי," אנה לא התנגדה לשעת סיפור מלווה בעצב מחורבן שאנשים חווים.
"אוקיי. קוראים לו ליאונרד…"