אבודים- פרק 2

״לורנסיה, איחרת!״ אבא שלי אומר.
״כן, אבא אני יודעת ואני ממש ממש מצטערת על זה!״ אני אומרת.
״טוב, אני מצפה ממשך להגיע בזמן פעם הבא שאני קורא לך!״ הוא אומר לי במבט חמור סבר.
״כן, אבא״ אני אומרת.
״ועכשיו, לעניינו, לבני האדם יש כמה תלונות, אני רוצה שתלכי לבדוק על מה כל המהומה טוב?״ 
״אוקיי״ אני מחייכת אליו, שמחה שיש לי הזדמנות לראות עוד מקומות.
״לכי להתארגן״ הוא מחייך אליי, מודע על מה אני חושבת.
״כבר עושה את זה אבא!״ אני אומרת ובאה ללכת כשהוא מדביק לי חיבוק חזק.
״תשמרי על עצמך מתוקה שלי, טוב?״ הוא שואל אותי בעדינות.
אני מהנהנת בראשי.
״את כל כך דומה לאימך, חבל שהיא כבר לא איתנו״ הוא אומר תוך כדי ליטופו את שערי הלבן.
״די, אבא, לא יקרה לי כלום! מבטיחה!״ אני נותנת לו חיבוק, מנסה להרגיע אותו.
״כן, כן אני יודע״ הוא מתעשט ״קדימה! לכי לך! יש לך משימה להשלים!״ 
אני מחייכת חיוך גדול ויוצאת מהחדר.
אני עוברת במסדרונות, נכנסת ויוצאת מחדרים עד שאני מגיעה לאחד שלי. אני מוציאה את שק  הסיורים, שמוכן כמו תמיד מתחת למיטה, ומכניסה עוד כמה אוכל, שתייה ובגדים.
אני יוצאת מהעץ ונוחתת ליד ראגי. 
״היי מתוק!״ אני אומרת לו ״מי התגעגע? ה-מי ה-מי ה-מי ה-מי?״ אני מלטפת אותו כמו שהוא אוהב. ״אבל קדימה, בואו נזוז יש לנו הרבה מה לעשות״ אני אומרת לו ועולה עליו. הוא מתחיל לרוץ במהירות מסחררת ונעצר רק כשהשמש מתחילה לעלות בשמיים ״בוא ראגי, בוא נישן״ אני יורדת ממנו ומתחילה להקים את האוהל ״קדימה, הרבה יותר קל לזוז בלילה!״ אני אומרת לו ונותנת לו נתח בשר שהוא טורף במהירות. אני אוכלת קצת לחם ושותה מים ונרדמת במהירות.
שחור.
הכל שחור סביבי.
״עלמתי!״ מישהו מאחוריי צוחק צחוק משוגע. ״אני בדיוק מאחורייך!״
אני מסתובבת ורואה בן אדם לבוש מוזר.
יש לו מכנסיים ארוכים ובסוג של צבע כחול. החולצה שלו גדולה עליו ויש לו על הראש מין כובע מוזר שמכסה לו את הראש בעיגול אבל מאחורה יש עוד חתיכת בד.
״היי אלפית! אל תדאגי אני לא לפגוע בך!״ הוא תופס בידי פתאום ומושך אותי ״צרות גדולות לבוא! כן, צרות גדולות! אני להזהיר! את לבוא איתי להציל!״
״תעזוב אותי יצור מעוות שכמוך!״ אני צועקת ומנסה להשתחרר ממנו, להתנגד לו, אבל אני לא מצליחה. ״הצילו! הצילו! הצילו!!!״ אני צועקת.
״שוש!״ הוא מסתובב אליי בפתאומיות ״לא לצעוק! הנה המעבר מוכן!״
״מעבר איזה מעבר? איזה מעבר?!״ אני שואלת בלחץ כשהוא נמשכת לדלת אדומה. 
״ביי ביי!״ הוא אומר לי ומנופף לי לשלום ״את לא לדאוג! לא יכאב לך!״
אני נשאבת לדלת ולפתע יש אור גדול ואני לא רואה כלום.
בשנייה הבאה אני מוצאת את עצמי במקום שונה.
האדמה מתחתיי מלאה צורות מרובעות בצבע אדום בלוי ויש מקלות עץ בצבע אפור שסביבם תלויות רשתות ציד קשיחות וחבורת בני אדם, לבושים בגדים מוזרים ושחורים מתחילים להתקרב אליי.
״היהי״ אחד מהם צוחק ״ילדה יפה!״
״בואי אלינו! אנחנו נעשה לך כיף!״ אומר עוד אחד מהם ואני מריחה מהם את האלכוהול.
הם שיכורים.
הם מתקרבים אליי ואני מתרחקת מהם כשאני נתקעת באחת מרשתות הציד האלה שפזורות כאן.
״ילדה יפה!״ הם מתקרבים אליי עוד ועוד.