אֵלקַנוֹר -פרק 8- אלקנור

מאז השיחה עם מלך הקופים, אלקין הסתגרה באוהל שלה.
שאר הצוות ניסה לברר מה קרה שם, אך פיו של ארון היה חתום ואיש לא האז להפריע לבדידותה של אלקין, ששכבה באוהל כבר ארבע שעות בלי להשמיע ציוץ.
אחרי עוד חצי שעה, ארון נכנס לאוהל והתיישב ליד אלקין. הוא שמר על מרחק של חצי מטר. בידו הייתה כערה עם מרק ירוק וסמיך שהעלה אדים.
"את רעבה?" שאל ארון והעביר יד בשיערו האדום. ארון הניח את המרק בצד, "כיבינו את השרפה בעיר… את יודעת, זה היה מעשה טיפשי מאד לקפוץ ככה ללב צבא הלוחמים ההוא!" נראה שסבלנותו התחלפה בכעס, "מה חשבת לעצמך?!"
"אני מצטערת…" לחשה אלקין.
ארון הסמיק. היה ברור שהוא ציפה לריב, כי הוא לא ידע מה לעשות בסיטואציה כזאת. "אל תצטערי. זה היה חתיכת מהלך שם. מאיפה למדת להילחם ככה? זה היה סגנון כמעט… חייתי! תוכלי להיות חברה טובה של איווי."
"כל מה שמעניין אותך זה לחימה?" שאלה אלקין ביובש ולא הביטה בו. איך היא תהיה חברה עם פושעת? איך היא נמצאת כאן בכלל?
"אני רק אומר," אמר ארון ונשמע כמעט מתלהב, "אני למדתי מלא סוגי לחימה-"
"ובאיזה סוג אני נלחמתי?" שאלה אותו אלקין במהירות.
"זהו… אני לא יודע" הודע ארון, "אמרת שאת לא יודעת כשפים, אבל אף סוג לחימה לא מצמיח לך ניבים וטפרים."
"אני באמת לא יודעת כשפים!" אמרה אלקין וחצי דחפה אותו מחוץ לאוהל. "אני עייפה, תניח לי."
ארון יצא מהאוהל באי רצון והשאיר את אלקין לבדה. שם היא הביטה בצלליות שעל תקרת האוהל לפני שנרדמה.

בחלומה, אלקין לא הייתה גוף מוחשי, היא פשוט ראתה את הנוף שהיה סביבה, שכלל עננים לבנים ותו לא. מול אלקין התגשמה דמות ילדה שנראתה לאלקין מוכרת ממקום כלשהו. היא הייתה בסביבות גיל שמונה ובעלת שיער חום נחושת כמו שלה. אפה היה כפתורי ועיניה חומות וטובות לב. עורה בהיר והיא לבשה שמלה צהובה ופרחונית שהגיעה לה עד הברכיים.
"נאבדת, ילדונת?" אלקין שאלה בראשה, בלי קול.
"אפשר לומר," הילדה חייכה, "ואפשר לומר שרת נאבדת. בארצי שלי. די אירוני, כשחושבים על זה…"
"מי את?" שאלה אלקין בראשה, מבולבלת. השיחה הרגישה לה אמיתית במעורפל.
"השאלה היא: מי את?" השיבה הילדה, "זה לא ברור? אני אלקנור, האלוהים של הארץ שלי, הבורא של כל "אלקנור". המשיח של פרי דמיוני, אם תרצי."
"את אלקנור?" משום מה, גם בראשה אלקין לא נשמעה לעצמה כל כך מופתעת. "את ילדה." אלקין ציינה את המובן מאליו.
"וכך גם את" השיבה הילדה ברצינות, "אך אין זה משנה מה את עכשיו. באתי להתנצל בפניך על נסיך הקופים."
"להתנצל? נסיך? על מה לעזאזל את מדברת, בשם אלקנור!" 'אלקנור, העולם הזה מוזר' חשבה אלקין וקלטה חצי חיוך שבעה רצון בזווית פיה של אלקנור. זה היה מאד מוזר, מכיוון שעם כל הזכרת השם "אלקנור" גם אלקין הרגישה צורך מטופש לחייך.
"את מבינה," אלקנור החלה להסביר, "מי שפגשת הוא נסיך הקופים. המלך מת לפני אלף שנים והנסיך תפס את מקומו. אכן, אני הסיבה לקללה שלו, אך אביו כנראה לא סיפר לו מדוע הקללה הוטלה עליו. כשבעתי לפה בפעם הראשונה, המלך איים עלי שאתן לו כוח והענשתי אותו. הנסיך גם לא יודע שכדי שהקללה תוסר, כשאני אבוא הוא יצטרך לכפר על מעשיו. כמובן שאחרי איך שהתנהג אלי היום-"
"התכוונת אלי היום" תיקנה אותה אלקין.
"כן,כן" אלקנור דיברה אילו מדובר בפרט שולי ולאלקין התחשק לתלוש את החיוך התמים הזה מהפרצוף של הילדה לא כל כך תמימה. "בקיצור, הוא יכול לשכוח מהסרת הקללה."
"אבל אז הוא ימשיך להרוס כפרים!" מחתה אלקין. היא לא סבלה את כל הפגישה עם נסיך הקופי מתכת כדי שימשיך במעשיו.
"את תטפלי בזה מיד אחרי המסע שלך להחזיר לי את זיכרוני." החריזה אלקנור, אילו הרגע פטרה משהו בעצמה.
"התכוונת אחרי שאני אחזיר לעצמי את הזיכרון, נכון, הוד מעלתה?" כעס הציף את אלקין.
"די, די" אמרה אלקנור בנועם, "אין צורך לכעוס על עצמך יותר מדי. יש לך יום קשה מחר."
"למה את מתכוונת?" שאלה אלקין בסקרנות. ותהתה בו בזמן אם לאלה יש באיות שכליות חמורות.
"לפי האגדה, אחרי שאשלים מסע החודש, אפגש עם המלכה" אמרה אלקנור ואלקין נזכרה שג'ייז סיפרה לה את אותה אגדה בדיוק, "אני שולחת אותך למשימה. בהצלחה!"
והחלום התפוגג.