אֵלקַנוֹר -פרק 7- מלך הקופים

אלקין פתחה את עיניה הגדולות בכאב. היא התיישבה וגילתה שהיא בתוך תא כלא. הקירות היו בצבע אפור של חומרי בניה. כמטר מהרצפה נח דרגש עץ ועליו סדין לבן ומלוכלך בדם קרוש. מים נטפו מברז חלוד שהיה מחובר לקיר בסמוך לשירותים הפתוחים לעיניי הציבור וחסרי האסלה. בקיר שלימינה היו סורגי מתכת חלודים וצפופים, כך שיכלה להעביר רק את אצבעותיה דרכם אל המסדרון האפור.
היא השתעלה בפראות וחדלה באותה פתאומיות אחרי ששמעה קול צעדים שנשמע כמעט מתכתי. זעקת כאב קטעה את קצב הצעדים.
"זו הפעם האחרונה שאתה שוכח לשים את הקובית קרח הרביעית, שמעת?!" נשמעה צעקה של קול גבר ולאחריו קול של מכה חזקה על מתכת.
אלקין בלעה רוק, אך למרבה הפתעתה, אלקין לא הרגישה כמו ילדה קטנה שרוצה אל אמה. היא הרגישה אילו היא באמת נערה בת שש-עשרה, אילו הפראות שהפגינה בקרב עם גורילות המתכת שינה משהו עמוק יותר. המחשבה על התנהגותה החייתית גרמה לה להאדים.
קולות של קרקוש מפתחות נשמע ודלת התא של אלקין נפתח בחריקה צורמת. שני קופי מתכת עם חניטות נכנסו פנימה וקולותיהם התנסו באוויר העומד: '"בואי איתנו ואל תעשי בעיות. המלך רוצה לפגוש אותך עכשיו."
קוף שלישי הציץ מאחוריהם ועיניי המתכת שלו נצצו. "המלך יהיה מרוצה. הוא אוהב לשבור נשמות של צעירים. כן, כן. הוא יהיה מרוצה."
נימת ה"דיבור" של הגורילה השלישית לא מצאה חן בעינייה של אלקין, אך היא החליטה לא לעשות בעיות… לעת עתה.
היא צעדה בדממה בין הלמורים המשוריינים (כך החליטה לכנותם). הם צעדו בין מסדרונות שהפכו עם הזמן ליותר תעלות ביוב מאשר מסדרונות כלא. עד שהגיעו לדלתות הענקיות שמובילות ל"מלך" הקופים, אלקין כבר הסריחה כמו הפעמים שבהם היה דליפה בביתה בישראל. ישראל? אלקין לא ידעה בכלל מאיפה הביעה את המחשבה על המילה הזאת. היא ניסתה להיזכר ביותר, אך אפילו השם כבר פרח מזיכרונה.
אחד הלמורים המשוריינים פתח את הדלת ומשך אותה בכוח פנימה.
'אלקנור, מה עובר על הקופים האלה? אם הפנים שלהם לא היו קפואות אולי הייתי יכולה לקרוא את הבעת פניהם…' חשבה אלקין במרירות, 'רגע, חשבתי הרגע "אלקנור"?! אוי לא! זה רע! רע מאד! יש אלוהים, אין אלקנור… יש אלוהים, אין-'
"אני מפריע לך, נסיכה?" הקול שדיבר הקפיץ את אלקין והיא שייכה אותו לאיש שצעק. קולו היה חזק וגרם לאוזניה לפעום. היא הרימה מבט לכיוון הכללי שממנו הופק הקול וראתה כס מלכות. או לפחות היא חשבה שזה כס מלכות. היה קשה להבין עם זה כיסא אצילי או סתם מהודר עם כל שכבות האבק והעובש הירקרק. על הכיסא ישב איש שנראה רגיל במבט ראשון, אבל (אחרי הכל) איך משהו יכול להיות רגיל בעולם קסום? לאיש היה שיער קצר ואפור, אף שלא נראה שהוא מספר אותו; פאות הלחיים שלו גדולות במידה על טבעית; עיניו הכסופות נוצצות האור זדוני שלא מצא חן בעיניה וחיוכו הדקיק חשף ניבים ארוכים. מדי פעם הציץ זנבו מאחורי גבו. מלך הקופים ישב בתנוחה שמשדרת שעמום ועצלנות. עיניו הקרות כאבן שלו סרקו אותה מקף רגל ועד ראש במבט משועשע.
"ובמה זכיתי לפגוש אותך, נסיכה?" שאל בחיוך ערמומי וחשב על אילו דברים יעשה בנערה שמולו.
"אה, בואו נראה," ענתה לו אלקין בנימה רגוזה ובפנים סמוקות, "אני בדרך פלא הופעתי באחד מחדרי האירוח שלך וחשבתי לקפוץ לביקור, מלך הלמורים המשוריינים הנחמד."
המלך צחק צחוק מתגלגל ומחליא וניגב דמעה בלתי נראית מעינו. "אין כמו קורבנות עם פלפל! ומה שמך, נסיכה?"
"אולי תפסיק לקרוא לי ככה! אני ממש לא נסיכה!" וכדי להדגיש את דבריה, אלקין הצביע לגופה כדי להראות לו את חולצתה ומכנסיה הקרועים. היא הביטה למטה וצווחה בהפתעה ומבוכה. במקום שבו היו בגדיה היא לבשה מאין בגד גוף צמוד בצבע שחור.
"אולי תרצי להתלבש, נסיכה?"
"ובכן, מה שמך?" שאל המלך ואלקין זזה באי נוחות בבגד הצמוד.
"אלקין" אמרה אלקין בקול שקט.
"אלקין? זה שם ייחודי" אמר המלך ורכן קדימה, "ומדוע שנסיכה בשם אלקין תתלוש את המגן היקר מפז של אנשיי?"
"קופיך, ליתר דיוק" תקנה אותו אלקין ונשפה קבוצת שיער בצבע נחושת שהשתחררה מאחת הקוקיות הרופפות שלה, שמסתבר שסורקו. 'אלקנור, האיש הזה חולה נפש!' חשבה אלקין באומללות. כעס אז הציף אותה. "זה הגיע לקופי המתכת שלך! מי אתה חושב שאתה, שאתה נותן להם להשמיד כפר מסכן?!"
"כפר מסכן?!" המלך צעק ועיניו רשפו, "הם כפר מאמינים, בחיי אלקנור! אני לא נתתי להם להשמיד את הכפר, אני הוראתי להם! אלקנור אשמה בכל והם מאמינים שהיא תחזור יום מין הימים ותעזור! שטויות… אלקנור מביאה רק סבל!"
"זה לא נכון!" מחתה אלקין, "אלקנור כבר בדרך, אני בטוחה!"
'יופי של שקר' חשבה לעצמה באומללות, 'הוא ממש יאמין לך ותכף יפסיק את הכל בגלל שאמרת לו!'
"אלקנור לא באה אלפיים שנה כדי לקיים את ההבטחה שלה! היא הפכה אותנו לקופים והבטיחה שכשתבוא היא "תמחק ותצייר" אותנו מחדש, חזקים יותר וטובים יותר מאי פעם…" קולו נשמע חולמני, אך הוא ניער את ראשו וחזר לצעוק: "אבל היא מעולם לא הגיעה!"
"אז תכנית היא לא שברה את ההבטחה שלה" ציינה אלקין.
"נו טוב, דבר מזה לא משנה עכשיו" אמר המלך והחיוך על פניו גרם לאלקין לפסוע צעד לאחור, "אני הולך לדאוג ששום מישהי כמוך לא תפריע לי בדרכי לגדולה" המלך קם והתקרב לאלקין. היא יכלה להריח את ריח הריקבון שנטף ממנו, ריח מחליא. הוא תפס אותה מאחור עם זנבו ופתח את פיו בחשיפת שיניים. הוא תקע ציפורניים בידה עד שחמימות הדם הזורם הגיע.
"תפסיק!" צעקה אלקין וניסתה להעיף אותו ממנה.
"למה לי?" שאל אותה מלך הקופים וקירב את שיניו אל צווארה.
"עזוב אותה!" נשמעה צעקה ומשהו ענק פרץ דרך הדלת. ארון רחב על דורסון וחטף את אלקין ורחב משם לפני שהמלך הספיק להגיב.

אלקין ישבה על ארון כשדהרו במדבר ודמעות חונקות את גרונה.
"את בסדר?" שאל לבסוף ארון ואלקין הבחינה שהוא לא מביט בה ישירות.
אלקין עמדה לומר לא, אבל במקום זה היא פרצה בבכי מר.
ארון חיבק אותה ביד אחת. "זה בסדר, הכל בסדר עכשיו."