אֵלקַנוֹר -פרק 6 חלק 1- גורילות ממתכת
טוב, אולי הראיון של לקפוץ ללב האש על תנין ענקי כשאת לא חמושה היה ראיון לא ממש טוב. אבל באותו רגע, דבר לא נראה לאלקין יותר הגיוני.
אלקנור, אלקין קפצה את שפתיה השחורות, הילד הזה ציפה ממנה לעשות משהו! 'אבל השם שהמצאת לעצמך הוא אלקין, את בכלל לא יודעת מי את!' חלק במוחה מחה, אך אלקין הייתה נחושה בדעתה לעזור לילד הקטן והחסר אונים שהחזיק ביד אימו בתקווה. לא היה לה האומץ לומר לו שהאלוהים שלו לא יעזור לו, שרק מה שהם יעשו יעזור… לא! היא תהיה האלוהים שלו! אם הם צריכים מישהו להאמין בו, שיאמינו בה, כי היא הייתה דבוקה במטרה אחת: להציל את כפר טיסמורייק בכל מחיר.
'וואו, מאיפה הביטחון הפתאומי סופר ילדה?' הקניטה את עצמה בעודה דוהרת על התנין העצום בין העשן והבניינים המתפרקים. 'אני כבר לא ילדה!' חשבה בכעס וליתר ביטחון השפילה מבט לג'ינס שלה. כן, הוא עדיין במידה סמול.
"זהירות דורסון!" קראה אלקין, אך לא היה בכך צורך, הצרוין חמק וקפץ מעל עצים בוערים ולבנים שהשתחררו ממקומם. האוויר נהיה מלא בעוד עשן ועוד עשן, עד שאלקין לא יכלה להפסיק להשתעל. היא כיסתה את אפה העגלגל בשולי חולצתה וצמצמה את עיניה לכדי חריץ קטן. במרחק עשרה מטרים (בערך) עמדו דמויות ממתכת דמויות גורילות ולפידים בידיהם. אלקין התקרבה אליהם כשהיא יושבת זקופה על גב המפלץ כדי להיות עוד יותר גבוהה.
"עצרו!" קראה לעבר היצורים. בערך שתי תריסר פרצופים עשויים מתכת (שנראו אילו הקפיאו אותם באמצע שאגה) הסתובבו לעבר אלקין. צמרמורת עברה באלקין.
"אנחנו לא ניתן לארצנו ליפול!" נשמע קול מתכתי בוקע מפי אחד היצורים. "הבטיחו לנו שאלקנור תבוא! הבטיחו לנו שהקללה תוסר מעלינו! בני האנוש האלה הבטיחו לנו וכלום לא קרה כבר אלפיים שנה!"
"אלפיים שנה?" אלקין השתוממה ואז ניערה את ראשה כדי להתרכז, "הפסיקו! להרוס את העיר לא יעזור לכם! אני יכולה לעזור."
"מה את יודעת, בת תמותה? את אפילו לא מכשפת!" נהם אחר וכל הקופי מתכת נהמו בהסכמה.
"אני יכולה לעזור לכם," התעקשה אלקין והחליטה לנסות את מזלה. "אתם תועים לגביי, אתם יודעים? יש לי כוחות טובים משלכם פי מאה! ראו איזה חיה עצומה אילפתי!"
הגורילות השמיעו גיחוכים שנשמעו כמו צחוק. "אנחנו מחזיקים בשבי תריסר דופילים! האדון שלנו חזק ממך בהרבה!"
דורסון נהם וכמה קופים נסוגו לאחור. אך אחרי כמה שניות החלו הגורילות המתכתיות להקיף את הצרוין המסכן.
"אלקין!" צעקה איווי, אך נראה שנלכדה עם אחיה, אסטר, בתוך מזרקה הרוסה למחצה שסובבים אותה מלא דמויות בעלות הפרצוף השואג הקפוא שעל פניהם ולפידים ולהבים מעוקלים בידיהם. איווי שלפה את הסכין שלה מחגורתה ושיספה כמה מהקופים ואסטר מאחוריה עם חרב ארוכה בידו. הקופים שהאחים, "הטיגריס הכחול והזאב הלבן", פגעו בהם הפכו לאבן והמשיכו להתקדם באיטיות רבה יותר, אך פניהם רושפות מתמיד.
כמה מטרים מימינם, אלקין ראתה את ארון בין שני בתים כמשני אבריו חוסמות את הדרך קורות עץ בוערות שעשן שחור מסתלסל מהן כמו מהר געש. ארון בלע במאמץ את רוקו ונופף לאלקין שהכול בסדר, אך הבעת פניו הביאה אימה טהורה, אילו ראה רוח רפאים (מה שלא היה מפתיע את אלקין לו היה קיים. העולם הזה מוזר מספיק).
"איי!" נוזל חם וסמיך נזל במורד רגלה של אלקין. מבלי לשים לב, מצאה אלקין את עצמה על הרצפה בין חבורת קופים מטורפת על כל הראש הקפוא! כנראה שדורסון לא כזה גיבור אחרי הכל… כעס הציף אותה על כך שברח לה, אך במחשבה שנייה היא הייתה עושה אותו הדבר בדיוק. מספיק שהוא לא הרג אותי, אני גם מצפה שהוא ישער לידי כשמצליפים בו ומאיימים להפוך אותו לערמת חול?! חשבה אלקין במרירות. הקוף שדקר את רגלה הצליף לעברה שוב. הפעם אלקין התחמקה הצידה ועוד דם נשפך מרגלה.
תגובות (3)
לא נורא, אני סולחת.
בתנאי שתמשיכי בקרוב.
;)
תמשיכי :>