אֵלקַנוֹר -פרק 4 חלק 1- בדרך לכפר טִיסִמוֹרִייָק

אלקין הרגישה ממש תשושה אחרי היום הארוך של הליכות במדבר ודיבור עם קוסם שאומר "עובדות" אילו בדק אותם בויקיפדיה ולא סתם זרק אבק באוויר. למרות כל זה, אלקין התקשתה לשון באותו לילה קריר. הם ישנו בשקי שינה בבקתת אירוח ישנה שארון סידר להם אחרי דיונים ארוכים וכמה איומים. איך הוא קרא לזה? לא עניין גדול. איפשהו בפינה איווי גרגרה והתהפכה בשק השינה שלה אילו חלמה חלום טוב, ארון וג'ייז ישנו בבתיהם ואילו אסטר ישן ממש לידה. נוכחותו גרמה לה מאט מבוכה, כי בזמן שישן הוא שוב נראה כמו נער רגיל, רק עם שיער לבן ותווי פנים מושלמות.
למרות השקט היפה ושק השינה הנוח, אלקין לא יכלה לשון. היא ישבה שם, בשק השינה שלה, ומחשבות רבות העמיסו עליה. איך היא הגיעה לכאן? היא לא באמת איזו נערה מגניבה שיוצאת להרפתקאות כמו שקראה בספרים שזכרה במטושטש שיש לה, או יותר נכון: היו לה.
אלקנור הרגישה פחד עז פועם בורידיה, מה אם הדברים שאמרה אינם נכונים? מה אם יגלו מי היא? ואז הייתה צריכה להזכיר לעצמה בפעם המיליון: הם לא יגלו מי אני. ואיך הם יכולים? הרי היא בקושי זכרה בעצמה ובכל יום היו לה פחות זיכרונות. בכל ליבה אלקנור קיוותה שהמלכה ידעה, שהמלכה תצליח להוציא אותה מהעולם הזה ותסביר לה מה לעזאזל הקשר שלה אליו!
יללת בכי פילחה את הדממה ודמעות פילסו נתיב על עורה הבהיר.
אלקין התגעגעה למשפחתה שבקושי זכרה. רק פרטים מעטים עוד נחו בזיכרונותיה: שיער בלונדיני מחומצן בתוספת השם "יעל" גרמו לה כעס וריח ורדים מעורבב עם שושנים הזכירו לה את הריח של הבושם של אימה.
פתאום מישהו נגע בכתפה. אלקין הסתובבה וראתה את אסטר. פניו הנאות מתוחות בחיוך מנחם. שחשף שיניים לבנות כמו שיערו. "אל תבכי אמר" בקולו המתוק והמעט ילדותי, "איווי תמיד אומרת לי שמי שבוכה לא יפה. את לא צריכה לבכות, איווי כאן והיא תשמור אלייך כמו שהיא שומרת עליי."
למרות שהאמירה הזו לא התאימה במיוחד לנער יפה התואר והגבוה שמולה, אלקין הרגישה הרבה יותר טוב. חיוך קטן עלה על שפתיה. למרות שאסטר גדול מאיווי, אלקין יכלה לחוש בתמימות כמו של אח קטן וחמוד. "תודה" לחשה ונשכבה לישון.

אלקין התעוררה לריח של אוכל מעורר תאבון.
היא קמה משק השינה ומצאה לידה בגדים נקיים, אותם לבשה מעל הגופייה והטייץ שלה. אחר כך הסתובבה סוף כל סוף כדי למצוא ערימת שקי שינה ריקים.
"אני לא מאמינה!" רגזה אלקין בעודה הולכת לכיוון המסעדה. "הם הלכו בלעדי! הם, הם-"
"אלקין!" אלקין הסתובבה וראתה שעל אחד השולחנות שמחוץ למסעדה ישבו כל שער החברים למסע ואכלו ארוכת בוקר מפוארת. ארון נופף לכיוונה.
אלקין הסמיכה והלכה לכיוונם. הגובה החדש בין ראשה לרצפה גרם לה אי נוחות מחודשת אחרי שראתה שני ילדים בארך בני תשע רצים בין רגליה וכמעט מפילים אותה. היא התיישבה בשולחן, לקחה חתיכת לחם טרי שהריח טוב וכרסמה אותו בלי הקשה. היא הסתכלה על חברי הצוות שלה: איווי נועצת ניבים (שמסתבר שהיו חדים בצורה לא טבעית) בתוך נקניק שלם, ג'ייז יושבת זקופה ושותה משקה ורוד, ארון שמגרד את זיזי גבו שהוסתרו בסווצ'ר (כנראה העולם הזה גם דומה מעט לכדור הארץ), ואסטר שמרח ריבה ברשלנות ונראה לחוץ למשמע בנות תפוז (ככה אלקין החליטה לקרוא להן) שמנסות להתחיל איתו.
"טוב," פתח ארון ואמר, "בזמן שאתם ישנתם כמו מלאכים…" (על משפט זה אלקין רצתה להתחיל מריבה) "… אני התייעצתי עם גחלין. אנחנו מתחילים את המסע שלנו להיום דרך המדבר ובדרך נעבור דרך העיר כפר טִיסִמוֹרִייָק, כך שנוחל למלות מים ולאכול. יש שאלות?"
איווי הביטה בו בשעמום מופגן בדרמתיות ואילו לאלקין היו כל כך הרבה שאלות שהיה אדיף שלא תשאל.