אֵלקַנוֹר -פרק 1- הטיגריס הכחול והזאב הלבן

פרק 1:
היא צעדה בין הבתים שבעיר וחיפשה עם עייניה משהו, כל דבר, שיקרב אותה למטרתה.
האוויר היה צונן והשמיים נצבעו בגווני תכלת והעננים הציוריים כיסו את פניהם באווירה רגועה. כמה מוכרים מהשוק הקרוב צעקו את המחירים שלהם לחלל האוויר ומדי פעם שמעו קול של כלי חרסינה נשבר על המדרכה הקשה בגווני האפור הייחודיים שלה.
היא עברה לצד בית מרזח אחת ועצרה להביט בהשתקפותה. "וואו" מלמלה למראה גופה החדש. היא הייתה גבוהה בעשרים ס"מ לפחות ונראתה כבת שש עשרה, אולי שבע עשרה. שערה החום בגוון נחושת היה חלק אך נפוח מעט וסודר בצורה לא יסודית בשתי קוקיות משוחררות עם מעט קצבות שיער לא במקומם. עפה היה נמוך, עגלגל ונורא קרוב לשפתיה השחורות כזפת. עייניה היו גדולות ויפות ואוזנייה היו אליפסיות בצורה לא טבעית (יחסית למקום מוצאה). היא הביטה בשעשוע בצורת גופה ובתווי פניה החדשות והביטה שוב לרצפה, עדיין לא רגילה למרחק הגדול בין המדרכה לפניה.
היא נכנסה לבית מרזח והשתעלה מעט מהעשן העבה שעלה באפה, לפני שצעדה פנימה בין השיכורים על מרצפות הרצפה מלאות האבק ובין הטיפוסים המסוכנים למראה שישבו בשקט והימרו, עישנו או שתו במבט מאיים. היא התקדמה לעבר המוזג בעל פרצוף דומה לעכבר.
"את המשקה שהוא לקח" היא ביקשה והנידה בראשה לעבר איש אחד שגיהק ליד הדלפק. היא הוציאה כמה מטבעות מוזהבות, "תשמור את העודף."
'אני צריכה להשתלב' חשבה לעצמה בזמן שלקחה את הבקבוק אלכוהול מידיו של המוזג ופתחה אותו.
היא הסתובבה באיטיות וסקרה עם עייניה את המקום השפל. שם, בקצה החדר, התאספו כמה אנשים ודמויי אנוש והביטו בקריאות במשהו שהתרחש במרכז המעגל שיצרו.
היא התקרבה וראתה איש מגודל מתכופף מעל שני נערים; ילדה בעלת שיער כחול בהיר, קטנת גוף עם שלושה פסים בצבע סגול בצידי לחייה בצורה שמזכירה שפם חתול, עייניה הזהובות רושפות מכעס ולרגליה נח נער בעל שיער לבן, גבוה יחסית, עיניו זהות לשל הנערה ופניו הנוטפות דם נאות למראה וחלקות כמו פסל.
"תלמדי את אח שלך לא להביט באנשים ככה! כמו איזה…" האיש הביט בנער ששרוע על הרצפה בגועל וירק לעברו.
"שלא תעז לומר את זה" נהמה הנערה בשיניים חשוקות, גופה דרוך.
"אוטיסט" אמר האיש הגדול ולפני שהבין מה קורה התנפלה עליו הנערה עם סכין בידה, הפילה אותו ותקעה את הסכין בביתנו. היא התרוממה והביטה בקהל ושאגה: "יש עוד איזה בריון שרוצה להתעסק איתנו…" היא עצרה והקשיבה לדממה. "הטיגריס הכחול והזאב הלבן."
המילים נאמרו חלשות, אך כולם שמעו ובאותה מהירות שהתגודדו סביב המאבק הסתלקו והשעירו שם ארבע נפשות: היא, האיש שנדקר, הנערה ואחיה בעל המבט הקר.
"על מה את מסתכלת?" שאלה אותה הנערה. היא הסתובבה ועזרה לאחיה לקום.
"שמעתי עליכם" היא הודתה, "ואני צריכה את עזרתכם."
"אנחנו לא רוצחים יותר בשביל אחרים" אמרה הנערה ומבטה ניפגש בשלה.
"אני לא זקוקה לכם בשביל רצח, אני צריכה אותכם למשימה" היא הודיע וניסתה להסתיר את הפחד שלה מהנערה, למרות שעכשיו הייתה יותר גבוהה.
הנערה בעלת השיער הכחול הביטה בה בסקרנות. "מי אמרת שאת?"
"אני…" היא לא מיהרה לענות, "אני אַלַקִין."

אלקין ישבה בבית המלון על המיטה הרכה שהתחממה תחת גופה ונעצה עייניה בשמיים הסגולים של הלילה. אור הכוכבים חדר מבעד עדן החלון הקהה והעניקה גוון צהבהב לעור פניה של הנערה הקטנה בעלת השיער הכחול בהיר, שאמרה כי שמה אִיווִי, שמרחה משחה על לחייו של אחיה, אֵסטָר לבן השיער, בעל המבט הריק מהבעה ומבנה הגוף הגבוה והצר.
"את מציאה לנו לצאת איתך למסע שיחזיר לנו את החיים החפים מפשע ואף את כל העושר שרק נרצה? לנו? הטיגריס הכחול והזאב הלבן, הפושעים הכי מבוקשים עם חבל התלייה?" איווי אמרה זאת בזלזול, אך עייניה הקרינו סקרנות גלויה ואוזנה האליפסית זזה למשמע כל צליל.
אלקין נשפה עמוק ולא מיהרה לענות. איך לעזאזל היא הגיע למצב הזה? גוף אחר. גיל אחר. עולם אחר. "אתם תהיו מוגנים," קולה היה שונה והיא עוד לא התרגלה אליו, "אם תחשדי בי, תמיד תוכלי לרצוח אותי בלילה." היא אמרה את הדברים בקלילות שסתרה לרגשות הפחד שאחזו בה.
חיוך עלה על הפנים של איווי. היא קמה ממקומה על הרצפה ליד אסטר והתיישבה על המיטה השנייה בחדר. היא נשפה אוויר, שכנראה עצרה עד לפני רגע והפילה את עצמה לשכיבה על הגב.
"איווי" קולו החלוש של אסטר פנה לנערה ששכבה בצורה מאט ילדותית לגילו, כמו ילד שקורא לאימו לפני שהולך לישון, "אנחנו נצא למסע? מותר לי?"
איווי חייכה בנעימות לאחיה שעדיין ישב על הרצפה. אלקין לא יכלה להתעלם מהעובדה שאסטר גבוה מאיווי ובכל זאת מתנהג כמו ילד קטן (אפילו ממנה) והיא שנאה את עצמה על זה.
"אולי" ענתה לו איווי והשמיעה צחוק שדמה ליללת חתול.

בבוקר התעוררה אלקין, עייניה עדיין עצומות. לקח לה כמה זמן להיזכר שהיא בבית מלון על הטיגריס הכחול והזאב הלבן. איווי ואסטר! אלקין פתחה עיניים ובדקה עשר פעמים שהיא לא רוח.
"עוד לא רצחתי אותך" אלקין הסתובבה וראתה את איווי מנקה משהו אדום קהה מהסכין ולאלקין הייתה תחושה רעה שזה הדם של הבריון מיום האתמול.
"אלוהים" אלקין שפשפה את עייניה.
"אלוהים? מי זה אלוהים?" שאלה איווי בסקרנות, "את מתכוונת 'אלקנור'?"
"אה… כן, אלקנור! פשוט היה לי ליחה בגרון…" אלקין לא יכלה לעצור בעצמה מלהגניב חיוך לפניה. היא מיהרה להפסיק לחייך. 'לא גילו אותך, אז על תגלי!'
"איפה אסטר?" שאלה אלקין כדי להעביר נושא, "אני לא רואה אותו בחדר."
"הוא הלך להתקלח בחדרון שפה" איווי הצביעה על דלת קטנה ליד הכניסה לחדר ואז חייכה לנוכח אי הנוחות של אלקין. "מה הבעיה?" שאלה איווי ברשעות, "חתול תפס לך ת'לשון?" איווי השמיעה יללת חתול שאלקין ידעה לפרש כצחוק.
"נצא עוד שעה" החריזה.
"לאן שאת רוצה" אישרה אלקין ולמבוכתה הרבה גילתה שהיא עוד בפיג'מה.
עוד יללה חתולית. "אני מקירה מישהו שיוכל לעזור, אך אני בספק אם הוא יעשה את זה ללא תשלום…"