λύφ הסהר השחור- פרק9; טעויות מרות λύφ

סהרה החליקה את ידה במורד הכתב הבולט והגס:

—- ^^^^^ ֱַ ׁ ׁׁ

היא תהתה מה פירושו, בשלב בו החלו להופיע קווים, הם נמתחו עד לסוף הקיר ונעלמו בסופו, הכתב נמחק.
אלו היו הירוגליפים עתיקים, אם לא תפרש אותם, היא תשתגע. מי מחק את הכתב? אולי כדי שלא תקרא אותו? סהרה ניסתה לקלף מעל הקיר את השכבה העליונה, שום דבר לא הסתתר שם, וגם לא על התקרה, האם היא השתגעה? סהרה החלה להאמין שכן, היא מחפשת שרידים לכתב משונה בלי לדעת אפילו מה פירושו.
סהרה חככה את כפות ידה זו בזו, היא דפקה על דלת חדרה, רק אז הבינה כמה כועסת הייתה כשגירשה אותה בסתת מן החדר, היא הרגישה נבגדת, כל כך… רגוזה. היא קינאה.
לסהרה לכך מעט זמן לעכל זאת, תשומת הלב לה מעניקים, מזויפת, היא מלכה, בטח שתוענק לה תשומת לב. כמה הייתה יכולה היא להיות טיפשה…
"מישהו? הלו?" סהרה דפקה חזק יותר, אף אחד לא השיב.
"המלכה," משרתת זקנה צצה משום מקום, מסתכלת בסהרה בסקרנות מועטה. "ליידי בסתת וידידיך הנלווים לך במסעך השתגרו מכאן לפני מספר דקות, הם לא רצו להפריע לך. הם נמצאים במטבח הארמון, המלכה."
סהרה הנהנה בקוצר רוח. "מה שמך?"
"גביראלנה," המשרתת טמנה את אפה בבדיה הדלים.
"אני שמחה להכירך, גביראלנה," חזרה ואמרה סהרה בחיוך, המשרתת שלה, והיא עתידה לפגוש עוד הרבה מהן לפי דבריה של בסתת.
היא שעטה במורד המדרגות, חולפת על פניהם של משרתים נדהמים, סהרה לא ידעה להיכן היא פונה, אך הסתמכה על תחושת הרעב שתקפה אותה, שפתיה לא נגעו באף פיסת מזון לפני שיצאה עם קרטר, רעסס וג'וניור.
הוא עמד למולה, לוגם מכוס מים צוננים. "היי, סהרה."
המשפט נשמע די יומיומי, כאילו היא אחת מן חברותיו הטובות. ג'וניור חייך.
"כן," היא בלעה את המילים. "אני מצאתי למעלה סוג של כתב חרטומים והייתי רוצה להראותו לקרטר ורעסֵס, כדי שיבחנו אותו. האם קיפחתי אותך?"
"כלל לא," אמר בהחלטיות. "אך אשמח לעזור, אני למדתי מעט יחד עם בת דודתי, היא גרה במקדש איתי, שמה אנלי."
סהרה בהתה בעיניו בחולמניות. "אפגוש אותה כשנחזור, אני אשמח לדבר איתה. אנלי, תהיה פנויה ללמדני כתב חרטומים במקדש?"
"בטח שכן, המלכה, אנו נפנה לכך כל זמן שיידרש."
הם עלו בחזרה אל חדרה של סהרה, מבטו של ג'וניור רפרף על הכתב, הוא נשך את שפתיו בדאגה וקרא:
"האות הראשונה, הקווים המקווקווים, מיצגים את האות נ', יש נקודה מעל הנ' וסימן לא ברור מתחתיה, את רואה?"
סהרה הנהנה.
"העיגול מסמן את עינו של הורוס, והנקודה מעל מסמנת…" שתיקה מביכה השתררה לרגע קט. "מ-מוות," גמגם. "הורוס ומוות? אלו לא דברים שמתחברים."
"מה הכתוב אומר?" שאלה סהרה בחשש.
"הוא התחלה של סיפור על קץ העולם, והקץ שלך."
סהרה הרגישה מסוחררת. "היכן כתוב זאת?"
"כאן, זו הכותרת, היא מעט מחוקה אך ברורה; סוף לשושלת המלוכה," אמר, הוא הניח את אצבעו על החלק המחוק והמטושטש, "והורוס יחצה את הנחשול, ואת הקץ-"
"הורוס יחצה את הנחשול? ואת הקץ?" מצחה התקמט. "זהו סיפור אגדה?"
"זה הקץ, סהרה," אמר ג'וניור בנוקשות. "הורוס, הוא ישמיד את הכול, או אחד מאויביו, אני לא משוכנע, עד אז. נשאיר את זה בינינו, אני מוכרך לשוחח עם אנלי."

קרטר האומלל העביר את אחר הצהריים הסגריר במקדש בחדרו, ג'ורג'יה ופאת'ל בילו כמה שעות בצעקות ומכות הגנות שהעניקו לו על כך שסיכן את סהרה. בסתת הסתלקה, היא הותירה אחריה את פרביס ולא יותר. רעסֵס בילה בספריית המקדש העמוסה, קורא. וג'וניור וסהרה נכנסו לחדרה של אנלי, סוגרים מאחוריהם את הדלת בבהלה.
"אנלי?" שאל קרטר.
נערה בעלת שיער שחור כשל סהרה ועיניים תכולות ונוקבות נכנסה לחדר, גוון עורה היה כהה, הרבה יותר מאשר עורו של ג'וניור, הם לא נדמו כקרובי משפחה ובטח שלא בעלי קרבת דם.
"ג'וניור," פניה הרצינו. "מי זו?"
"השליטה."
אנלי הביטה בה בפה פעור ומיהרה להשתטח למולה של סהרה.
היא חייכה. "זה בסדר. אנא ממך, קומי."
"אנו זקוקים לך," פסק בנחרצות. "כדי לפרש את הכתוב בסמוך לחדרה בארמון של המלכה, סהרה, היה כתוב משהו על קץ העולם ומשפחת המלוכה…"
"אני מבינה," אנלי קפצה את שפתיה הבשרניות. "תוכל לצייר את ההירוגליף?"
ג'וניור הנהן, הוא נטל קסטת דיו שהונחה על שולחן העבודה של אנלי וגיליון קלף, אנלי פתחה אותו למענו. סהרה הביטה במלאכה הדקדקנית.
ג'וניור שרטט את אותו ההירוגליף בדיוק, וסהרה התפלאה שהצליח לזכור את מראהו.
"אני מבינה-" מלמלה אנלי. "אפרש זאת לבדי, אני זקוקה לפרטיות ושקט מוחלט, כל טוב שליטה."
הם יצאו מהחדר.
היא פנתה לדרכה.
סהרה התנגשה בכמה מקודשים במסדרון, בחיפוש אחר קרטר.
היא פתחה את דלת חדרו באי-נימוס משווע והביטה בו. הוא שכב על המיטה, עיניו מעלעלות בספר כלשהו שכותרתו כתובה בערבית.
"סהרה," אמר בנינוחות.
היא הנהנה. "כן. רציתי להתנצל מפני שלא מצאתי הזדמנות להודות לך על כך שהסכמת לעזור לי גם אחרי המקרה באגם, אני מתנצלת על כך בכל תוקף ולא מוכנה לקבל התנגדות לכך, אומנם הייתה זו רק מקריות ואלמלא אני לא הייתי מגיעה לאגם, כל זה לא היה מתרחש, אבל…"
קרטר קטע אותה. הוא הורה לה להתיישב על מיטתו. "אני לא מוכן לקבל זאת, סהרה, ובשום אופן לא הייתי עושה דבר מה שיפגע בך."
"אבל אני אוהבת אותך, מאוד," לחשה בחרישיות, דמעות נקוו בעיניה.
"אני לא מרגיש אותו הדבר כלפייך, סהרה. את המלכה," אמר. לפתע, תפקידה של סהרה העיק עליה. "וגם לא אוכל להרגיש. אני מצטער."
'לא!' צעקה חלחלה בתוך נבכי גופה.
סהרה חיבקה אותו ונשקה לצווארו, היא דחפה אותו בכוח אחורנית ונשכבה לצידו. מרגישה בחום גופו.
"סהרה. סהרה למה את בוכה?"
קרטר טלטל את כתפה, הוא חיבק אותה ברכות.
היא נשקה לו פעם נוספת, ועצמה את עיניה, סהרה הבטיחה לעצמה את ההבטחה שהעיקה עליה.
"אני אוהבת אותך," חזרה ואמרה. מניחה את ראשה על חזהו החם. "תזכור זאת."
קרטר הנהן. "לא אוכל לסרב לנסיכה. מה ברצונך?"

היום הקודם לא היה יותר מזיכרון מעורפל בעיניה של סהרה, היא פקחה את עיניה. מה ביקשה מקרטר? האם החולמניות שלטה בה?
סהרה הרגישה נורא, בטנה התהפכה, אך דגדוג קלוש עמד בבטנה, דגדוג מהבילוי עם קרטר. השאלה חלפה במחשבותיה פעם נוספת: מה ביקשה מקרטר?
ואז, גפרור ניצת במחשבותיה של סהרה, היא אוהבת אותו, הם נאהבים. היא הבינה.
"קרטר?" שאלה בלחש, חוששת כי תפריע למנוחתו.
הוא נאנק.
"מה קרה?" שאלה. "מה עשיתי אתמול?"
קרטר שפשף את עיניו. "את השבעת אותי, כמאהב שלך," מלמל. "המגירה…"
המגירה?
סהרה קמה מהמיטה בשעטה, היא פתחה את מגירת שידת הלילה שלצד המיטה, ארון תרופות.
מה עוללה? היא כה טיפשה, הניחה לרצונה להטעות אותה. סהרה רצתה לצרוח.
היא שנאה את עצמה על כך.
"מדוע הרשת לי לעשות זאת? אני-"
קרטר נאנח. "את ביקשת זאת, את רצית זאת, סהרה. האם את זוכרת?"
מחשבה עלתה מנבכי זיכרונה, היא אהבה אותו עד כדי כך. סהרה הסכימה להינשא לו באופן מסוים, היא הסכימה להפוך לאימא רק בגלל כמה מחשבות מטופשות.
מחשבותיה ריצדו, היא בלעה גוש צורב שעמד בגרונה ופרצה בבכי.