λύφ הסהר השחור- פרק6; המקדש הצפוני λύφ

סהרה התעוררה מתחת לספינקס, חבריה הביטו בה בדאגה.
"אונוריס?" מלמלה.
ג'ורג'יה נאנחה. "לא."
"אני נעלמתי במהלך קרב, נכון?" רטנה סהרה. "כמה מטופש מצידי, מה קרה שם? נפגעתם?"
פאת'ל גיחכה, היא חשפה זרוע מדממת מעט.
"פאת'ל!" סהרה בחנה את הזרוע הדקה והנפוחה. "איך זה קרה? מה הם עשו לך? כשאפגוש בהם אני אגיד להם בדיוק את דעתי-"
"סהרה, הקשיבי," אמר קרטר. "אנחנו צריכים למצוא מקום בטוח יותר, כזה בו לא יוכלו למצוא אותך, האלים צריכים להמשיך לבחון את יכולותיך, ואם אונוריס בחר לשוחח איתך. אנחנו שלמים עם זה."
"הוא אל מטומטם!"
"די," הוסיף קרטר. "אנחנו נצא עכשיו, ג'ורג'יה אומרת שבמצריים הצפונית מצוי מקדש, כמה אנשים שם ישמחו לארח אותנו, המקדש מהווה בית לבני- אנוש ונגועים. אני משוכנע כי הם ישמחו לארח את המלכה שלהם."
"הם לא," נאנחה.
פניה של פאת'ל הרצינו. "נישאר כאן ונצא מחר, השקם בבוקר. העגלה מוכנה לתזוזה."
סהרה נכנסה אל העגלה בהבזק של רשף וניצוצות, היא הזעיפה את פניה למראה קרטר.
"אתה לא כועס?" שאלה בחוצפה.
"מדוע שאכעס?"
סהרה הביטה בו בתמיהה.
קרטר השיב לה מבט. "הכנו לך מקום מגורים פרטי," אמר. "בערך."
הוא הסיט את מבטו לכיוון בד שכיסה מזרן קטן וקופסת עץ. שולחן, שיערה.
"תודה," השיבה סהרה, היא חשה צרך עז לדחות את המתנה אך פרטיות לא הייתה מזיקה לה. "אני שמחה לדעת כי דואגים לי, אתה נתין בעל לב רחב, קרטר." חייכה. "אני שמחה שאתה שותף למסעי."
קרטר הסמיק, הוא התקרב אליה ונשק ללחייה, כעבור רגע יצא מהעגלה.
לחייה של הסהרה בערה, היא הניחה את ידה על מקום הנשיקה.
"גם הוא מחבב אותך," צחקה פאת'ל שצצה משום מקום. "הוא בהחלט מעניק לך תשומת לב רבה."
לחייה של סהרה הוצפו סומק עז. "קרטר רק ידיד."
פאת'ל נדה בראשה והתיישבה על הרצפה.

בבוקר, יצאו החבורה לדרך, אל המקדש הצפוני.
"אני מתנצל על מה שאירע אמש," אמר קרטר בלחש. "האם את מקבלת את התנצלותי השליטה?"
"לא," השיבה לו סהרה, "המעשה לא השב לי נזק כך שאין ברשותך להתנצל על דבר מה שלא ביצעת. ומלבד זה, במקדש אצטרך לשוחח איתך, בפרטיות."
הוא הנהן בנועם והניח לה להסיט את הבד ששימש כווילון והפריד אותה מהשאר, ג'ורג'יה טענה כי היא תלתה אותו לפני שסהרה חזרה אליהם.
היא הביטה בנוף שנשקף מן החריץ הזעיר שנחרץ במקרה בעגלה, סהרה חשבה על הוריה; האם ידעו מה הוא גורלה? הם כבר הבינו כי תהפוך למלכה או שמע נטשו אותה בדיוק מסיבה זאת?
סהרה נזכרה בדבריו של אונוריס: "אעזור לך לנצח את הגורל…"
מה עתיד לקרות לה?
"סהרה," אמרה פאת'ל, היא נכנסה פנימה ושתי הבנות הצמידו את רגליהם אחת לשנייה, כדי לחסוך במקום. "אנחנו נגיע בקרוב למקדש ו…"
סהרה הרהרה, היא לא רצתה להתנהג בגסות יתר. "אני מצווה עליך להמשיך בדבריך."
"אני חוששת כי לא יקבלוני, הרי אני בת אנוש-" המשיכה. "ולמרות זאת, אני רק בת לוויה, ולא קודשתי או שמע קוללתי, אני רק… בת אדם פשוטה. כמו שאת היית."
"לא הייתי בת- אדם פשוטה," אמרה. "בדיוק כמוך, את מיוחדת, תמיד היית, ואני משערת כי הוריך היו מתגאים בך עכשיו. את מכירה את מלכת מצריים."
"אני יכולה להציע להם להכניס אותך לסרט."
שתיהן צחקו, וסהרה חייכה באושר.
"להתראות, סהרה," אמרה פאת'ל. "בהצלחה."
הם הגיעו אל המקדש כעבור כמה שעות. סהרה יצאה מן העגל אחרי חבריה והביטה במקדש, עיניה כמעט יצאו מחוריהן.
זה היה מבנה עצום בגודלו, חומה בגוון אדמה מקיפה אותו וצריחים רבים נבנו עליו, צבע האבנים היה חום- זהב והדבר השווה למקום מראה יקר.
"ברוכים הבאים," אמרה נערה לבושת שמלה נטולת שרוולים בגווני זהב. "אני סיטל רופץ, ואתם בטח השליטה וחבריה למסע."
סהרה בחנה אותה ביתר דקדקנות, שיערה נצבע בגוון סגלגל ומחמיא, עיניה החומות והגדולות הביטו בסהרה בסקרנות, עיניה הירוקות כעשב בר של סהרה השיבו להן מבט תוהה.
סיטל צווחה בהתרגשות. "אנשינו שמחים וגאים לארח כאן את השליטה. האגם נמצא בחצר האחורית והאורוות לסוסים יוכלו לאכלס את הגמלים שלך, הוד מלכותך."
"אנו מודים לך, סיטל," אמרה סהרה. "תוכלי להכניס את הגמלים עכשיו ולספק להם אבוסת? הם שייכים לחברתי, פאת'ל."
פאת'ל התקדמה בצעדים מהססים והסתכלה על שיערה הסגול של סיטל בעודה מגלגלת את עיניה.
"היכן בדיוק צבעת את השיער?"
"הו, גברת…?"
"דנסוויג," השיבה לה פאת'ל בלעג גלוי שלא מצא חן בעיני המארחת החביבה.
סיטל חייכה ברוחב ובשובבות. "זה הכוח שלי," אמרה בגמגום. "אני משנה דברים, הופכת אותם לטובים יותר." היא החוותה בידה ושיערה הערמוני של פאת'ל הפך ל… נחשים?
"תרחיקי אותו ממני!"
"סיטל רופץ!" פקדה סהרה. "תפסיקי עם זה מיד!"
עיניה של ג'ורג'יה הפכו קודרות, הן זהרו באור עמום ואדום ומפרק ידה זחל לו נחש פיתון שחור בעל עיניים תואמות לאלו של ג'ורג'יה. הפיתון חשף ניבים למראה הנחשים.
סטיל נרתעה, הפעולה הופסקה ושיערה של פאת'ל חזר לצורתו המקורית, ג'ורג'יה התנשמה וליטפה את ראשו של הפיתון בעודו חוזר אל מפרק ידה ונעלם, שיערה הזהוב הפך כהה מעט יותר. סהרה הבחינה בנחש נעלם לתוך הקעקוע שעל אצבעה- נחש מתפתל.
"אני מתנצלת, השליטה…" נרעדה. "רק רציתי להדגים…"
"קחי אותנו לחדרנו," פקדה סהרה, היא התעלמה מדבריה של סיטל והמשיכה להתקדם אל עבר המקדש.

"המלכה," נער זהוב שיער, בעל עיניים זהובות גם הן כרע ברך למראה. "בשם אנוביס!"
נער אחר, חום שיער ושרירי כמו הנער זהוב השיער, הביט בה בהפתעה. "השליטה."
זה היה הנער הנוסף מהחיזיון, זה בעל הזרועות עטופות הסרטים, סהרה השתנקה ושפשפה את עור זרועותיה השחום והרך, היא התקרבה אליו.
"מי אתה?" לחשה.
ג'ורג'יה גררה אותה משם, באכזבה.
"את לא אמורה לדבר עכשיו, את אמורה לנוח. לכי לאגם והשתחררי," אמרה ג'ורג'יה. "אימונים רבים לפנינו ואת נראית מותשת, סהרה. אני מודאגת."
מהרגע הראשון חיבבה סהרה את ג'ורג'יה, היא הנהנה בקצרה ומיהרה לצאת מהבניין בשעטה, היא ידעה מה ירגיע אותה.
נערים ונערות רבות בגילה טבלו באגם, לסהרה לקחו כמה דקות עד שמצאה את הדרך לשם. הם טבלו בבגדיהם הרגילים אשר נספגו במים, כמה נערים לבשו בגדי- ים. ביניהם רבץ לו קרטר, גם הוא לבוש בבגדיו מהמסע הקצר והמשותף שלהם, סהרה טבלה במים הקרירים ושחתה לעברו, אל הפינה המבודדת ביותר מאדם באגם, היא לא התפלאה שבחר את הפינה המסוימת הזו.
"קרטר?"
"כן," ענה. "רצית לדבר איתי? לא?"
סהרה הנהנה, היא הביטה אל תוך עיניו התכולות והעמוקות כמימי האגם בדאגה. "אתה טעית."
קרטר המהם.
"קללתה של חתחור, אתה טעית, היא לא נכונה, אני יודעת. ואם אתה מטיל ספק בעניין, אסכים בלא התנגדות…"
"אני יודע," חייך. "את תחמנית לא קטנה, נכון, סהרה?" אמר קרטר. "מנסה למשוך אותי, רק מפני שאת המלכה. לא כן?"
"קרטר- אני-"
"לא," פסק. "תעני לי בכנות, מה את מרגישה כלפי, סהרה?"
סהרה התפוקקה, היא שלחה אליו מבט זועף וסטרה לו. "דבר, אני לא מרגישה דבר, ואם חשבת שדעתך נכונה, אתה שוגה. להתראות."
קרטר הביט בה בתמיהה בעודה מתרחקת בשחייה ונתקלת בנער מן החלום.
"המלכה."
הוא קד קידה קטנה והשתופף במים. "המתנתי לך בקוצר רוח, אני רעסֵס גרילון, בן אנוש ומעריץ גדול של האלים, הייתי שמח לשוחח איתך כרגע…"
סהרה דחתה את הצעתו בנימוס וגרמה לרעסֵס לזקוף גבה עבה ורטובה מן המים. היא מחתה את דמעותיה בידיה ושחתה הרחק ממנו, אל מרכז האגם בין כל שאר האנשים.
מישהו נגע בגבה.
"אני מתנצלת, רעסֵס, אבל-"
"זה אני."
סהרה נחרה בבוז. "הגעת כדי להתנצל?" קיוותה.
קרטר תלה בה מבט והתקרב בצורה מדאיגה ואינטימית למדי. היא חשה את טעם שפתיו על שלה במהרה, הוא נישק אותה בלהט, והיא אותו בתאום מושלם, סהרה עצמה את עיניה והניחה לו לחבקה.
"סהרה…" מלמל, הוא המשיך לנשקה בעדינות יתרה.
קרטר אמר משהו עמום שנתלה באוויר, סהרה התעלמה והמשיכה לנשקו, שפתיה גומעות את שלו.
"לא," היא חזרה למציאות. "אסור שזה יקרה," אמרה. "אני צריכה ללכת, קרטר."
סהרה יצאה משם, מפנה את גבה.
היא עשתה זאת, נישקה אותו, כמו בחלום, אך משהו נדמה לה כלא נכון, כאסור. מחשבות חדות חלפו בה כמשבי אוויר חמים, היא התייפחה בחרישיות.