λύφ הסהר השחור- פרק4; הנער שבחלום λύφ

השמש שקעה וחושך ירד על המדבר, הירח נצץ בשמיים כמו יהלום.
"סהרה?" קרטר התקרב אליה, בניגוד לשאר, היא נשארה בחוץ, לצפות בכוכבים.
היא לא הסיטה ולו לרגע את מבטה מהשמיים. "כן?"
סהרה לא הביטה בו אך ללא כל ספק, הוא חייך.
"מה את עושה כאן בשעה כה מאוחרת?" שאל בפליאה. "את אמורה לבצע את טקס ההכתרה מחר, אני לא חושב שג'ורג'יה תהיה מרוצה אם את…"
היא השתיקה אותו, "מדוע אתה כאן?"
"בגלל שאת כאן.
"מינו אותי להגן עליך, סהרה, וזה מה שאני עושה, מגן עליך מכל אחד שיפגע בך. את השליטה, ולא נוכל להרשות שתקיפות יקרו, בעיקר לא כאן. אני מחכה הרבה זמן כדי לנצל את ההזדמנות הזאת, לפגוש במלכה שלנו, המלכה העתידית, זה הוא כבוד גדול אם יורשה לי לומר, ואחריות גדולה. המלך הקודם, רעממס, הביא על העם חרפה ובושה, ציפיתי למלכה החדשה, או המלך. האלים לא הפריחו מידע לגבי זה. ולבסוף, את הגעת, כשראיתי אותך, את נראית שברירית, אך ידעתי שזו את, האלים שלחו אל ילדיהם ולקדושים, לחנוטים ולמסומנים על ידיהם, סימן, תאור מפורט שלך, הם זכו לחזות במראך לשבריר שנייה, ולבקש כיצד תראי, לבוש בפאר והדר, או בבגדי איכרים."
"מה אתה ביקשת?" היא הניחה את כף ידה המלוכלכת על זרועו.
קרטר החל מלטף את שיערה וסהרה בחרה שלא להגיב, היא רצתה כי הוא ימשיך במעשיו. "בחרתי לראות אותך עצמך, אותך האמיתית, באותו שבריר שנייה. לא רציתי לראותך לבושה כבת אצולה."
עיניו התכולות ריצדו, לעומת חיוכו, קרטר האמיתי נראה מדוכדך ומאוכזב.
היא רצתה להגיד: אני אוהבת אותך, למרות שרק הכירה אותו, לפי דבריו היה זה הקסם של חתחור שהשפיע עליה, ואולי גם עליו.
"אני-" מלמלה, היא קמה בסערה ונכנסה לבקתה שהוקצתה לה ולפאת'ל, קטנה בקצה המקום. "ערב טוב, קרטר, אפגוש אותך מחר."
במילים אלה היא נכנסה פנימה בעודה צופה מן החלון ומשקיפה עליו, הוא התיישב היכן שישבו רגע קודם ונאנח בכבדות.
פאת'ל הופיעה משומקום, מאחוריה. "את בהחלט מחבבת אותו," ספק אמרה ספק קבעה. "גם הוא מחבב אותך, כמו כל גבר, סהרה. את יפיפייה אמיתית, מלכה ו… לא אני, יש לך חיים נהדרים, מלבד עניין המפלצות."
"לא," פסקה סהרה. "הוא בסך הכול נחמד, אני לא מרגישה כלפיו דבר, רק הכרתי אותו."
פאת'ל הנהנה, כנראה הייתה עייפה בכדי להתווכח עם חברתה הטובה.
"לילה טוב, סהרה."

סהרה השקימה קום, לא כתמיד.
היא יצאה אל מחוץ לבקתה, משאירה את הדלת סגורה, פאת'ל המשיכה לנמנם.
היא נטלה את העט של קרטר: לרקינסֳׂׂׂס ויצאה אל מקווה המים, סהרה התיישבה על שפתו ושרטטה באוויר את הסימן:

⊙

"כיצד את יודעת לכתוב זאת?" ג'ורג'יה הבהילה אותה עד מוות, סהרה השתנקה.
היא הרהרה. "אני לא בטוחה," מלמלה. "אני חושבת שהוא חקוק היכן שהו בזיכרון שלי, כאילו ראיתי אותו בעבר… את מכירה את הסמל?"
"כן," אמרה ג'ורג'יה. "כך מתואר האל רֵע בחלק מן הסיפורים, צורת שמש, אף פעם לא בדיוק הבנתי את משמעות הנקודה. אני לא מתפלאת שהסמל מוכר לך, הרי את אמורה ללמוד את כל ההירוגליפים, ולעבור הרבה יורת הכשרות משאפשר לדמיין."
סהרה נאנחה. "טקס ההכתרה יחול היום, לאן נלך כדי לערוך אותו?"
"למקום מקודש," אמרה ג'ורג'יה בחיוך. "לספינקס."
"לספינקס?" אמרה סהרה, גם על שפתיה מתפשט חיוך רחב. "את מתכוונת לאדם אריה? הפסל האדיר, בו קבור המלך פרעו?"
"אחד מהגלגולים שלו," תיקנה אותה ג'ורג'יה.
כשהגיעו כעבור מספר שעות, פאת'ל, ג'ורג'יה קרטר וסהרה נעמדו למול הפסל העצום, כמה אנשים התפללו בחלקו המערבי משום מה.
"קדימה, סהרה," אמרה ג'ורג'יה. "אנחנו זקוקים לך."
היא נעמדה תחת היכן שאפו של הפסל היה אמור להיבנות, אך הוא נותק בתאונה מצערת.
קרטר מלמל מספר מילים ונטל מסהרה את לרקינסֳׂׂׂס, הוא שרבט דבר מה והסתובב לכיוונה.
הציור זהר באור רך והפך לספינקס אמיתי, קטן הרבה יותר, כמו מתנת מזכרת מהאתר בחנות בקצה המקום.
"טלואס, פׁריָפרזֵ'ו!" צעק.
ערפל כסוף וזהרורי כיסה את סהרה ועטף את החלק הזהוב בשערה, הספינקס הקטן הגיע בדרך כלשהי אל כתפה, הוא שאג כאריה.
היא השתעלה. "פאת'ל?!"
"סהרה, את שומעת אותי?" צעקה ג'ורג'יה. "תחשבי על הדבר הכי יקר לך, את תכלאי זיכרון רק עד שתמצאי דרך לשחרר אותו!"
סהרה לא הבינה במה מדובר, היא הנהנה וצרחה.
היא התעוררה בתוך בית מוכר, ריח תבשילים אפף אותה והיא שאפה אותו בעונג.
"קדימה, סהרה מתוקה," אמר קול מלפניה, זאת הייתה אימה האמיתית, ללא כל ספק, היא דמתה לסהרה כשתי טיפות מים. "את צריכה לאכול."
סהרה התקרבה לאימה ונגעה בזרועה, סהרה הקטנה צחקה.
"טוב לראותך," אמרה אימה. "אני ג'ין, את בטח זוכרת אותי."
"ג'-אין." אמרה התינוקת בעילגות.
סהרה השתנקה במידי. "את רואה אותי?"
"בטח שכן. למה שלא אראה את הבת שלי?"
סהרה נטשה את המטבח, זה בטח לא הזיכרון שהיא מחפשת, הוא טוב מדי בכדי לנסות להציל אותו מלהישכח.
היא פתחה דלת אחרת במסדרון ביתה הישן, דלת עשוית עץ מהגוני, חומה ועבה.
"שליטה."
ללא כל ספק, זהו הזיכרון, אבל מדוע היא לא הכירה אותו?
מי שעמד למולה היה נער, סהרה לא זכרה דבר ממנו, או בכלל הכירה אותו.
היה לו שיער חום-פלטינה ועיניים רושפות, שרירי הזרועות שלו נחשפו כשבדים ירקרקים עוטפים אותן.
פרצופו התעוות והוא הפך לעוד נער, שיערו שחור ועיניו תכולות וצלולות, השפתיים הורדרדות שלו התכווצו כשראה אותה. "בראד! מצאתי אותה." הוא צעק, סהרה נרתעה, היא יצאה מהחדר, טורקת את הדלת מאחוריה, מתנשפת. קרטר עמד למולה, הוא התקרב אליה ולחש דבר מה, "שליטה…" לבסוף שפתיה טעמו את שפתיו, היה להן טעם מלח ים מגרה, אך הוא נעלם, סהרה נאנחה.
היא התעוררה והערפל התפוגג, קצוות השיער הזהובה שלה זרחה באורח פלא, על גבי שיערה הארוך נחבש כובע גבוה ונוקשה בצבע לבן-כחול-זהב, שפתיה נמשחו באודם ועפעפיה אופרו בעדינות ודייקנות, בגוון טורקיז. היא לבשה סוג של שמלה לבנה וחלקה בעלת עיטורים זהובים ומסולסלים, בצורת פרחים, לרגליה ננעלו זוג נעלי עור חומות וסגורות. סהרה בחנה את עורה, הוא הפך שחום וכהה יותר.
"המלכה," אמר קרטר בהשתהות, מבטו שבה אותה. הוא הרים את סנטרה בעזרת אצבעותיו. "את יפיפייה."