λύφ הסהר השחור- פרק3; הסימן של סהרה λύφ

בעוד קרטר משוחח עם פאת'ל, סהרה חיכתה בעגלה.
היא הרגישה קטנה, כאילו לא הייתה יכולה לעשות דבר בעצמה, היא תמיד הרגישה… נחותה.
סהרה הביטה בהם וצעקה: "אתם מוכנים לבוא?"
פאת'ל החמיצה פנים, היא נכנסה לעגלה בחרישיות מאחורי קרטר ושתקה.
"את כועסת עלי," סהרה זרקה דעה לאוויר. "נכון? בגלל שאף פעם לא סיפרתי לך דבר על כך."
פאת'ל זקרה את אפה והפנתה את מבטה. "לא, בגלל שבחרת ללכת עם אדם זר לך."
"הוא נמצא כאן," אמרה סהרה בשקט.
"ואת חושבת שלא הבחנתי בכך?" זעמה. "את העזת ללכת עם, קרטר, ולהודיע לי על כך רק אחרי שחתחור אמרה לך לעשות זאת, ציפיתי שתפני אלי במהירות האפשרית, ולא תביאי איתך את קרטר."
סהרה הביטה בה בכעס רב, עיניה רשפו, לעיתים פאת'ל התנהגה בחוסר חשיבות, היא הפגינה כעס למול קרטר בעוד היא מדברת עליו בגסות.
"שלא תעזי לפקוד עלי!" צעקה סהרה, היא שילבה את זרועותיה על חזה ונשענה על יריעת הבד שכיסתה את העגלה, הגמלים השאירו עקבות בחול החם.
סומק עז התפשט על לחייו של קרטר. "אנחנו צריכים להגיע לנווה המדבר, לא רחוק מכאן, לפני שקיעת השמש נתמקם. מאגר מים מצוי שם, וגם די אוכל ופירות."
החרב הדקה והזהובה של פאת'ל נקשרה למותניה ברפיון רב, סימני עייפות נגלו תחת עיניה.
"לכמה זמן איבדתי את הכרתי?"
"אני חושב שלכמה ימים," הרהר קרטר. "לא שמתי לב."
סהרה הבינה, לא פלא שפאת'ל התאכזבה ממנה, היא נעלמה למשך ימים.
קרטר הביט החוצה, הוא סגר את הוילון והותיר רק את הספסל בו ישבה פאת'ל כדי להחזיק את מושכות הגמלים, היא תצפתה על הנוף.
סהרה התקרבה אל קרטר. " האם אתה יודע מדוע התנהגתי בגסות במערה?"
"זו חתחור, הקסם שלה מתפשט במהירות, הוא כנראה השפיע עליך, השליטה," השיב בנועם.
השליטה- האם זו באמת היא? ובכן, לא היה ניתן להתווכח, אך סהרה הרגישה נורא, לא הגיע לה להפוך לשליטה, היא לא בוגרת מספיק. היא טיפשה.
סהרה הנהנה, היא שבה למקומה אך קרטר לפת את זרועה, היא חשה חמימות מסוימת.
"חכי," אמר בלחש, כדי שפאת'ל לא תשמע. "קחי את זה," קמטי דאגה הופיעו על פניו. "לפחות עד שתגלי את כוחך הנסתר, לרקינסֳׂׂׂס יוכל להואיל."
הוא הניח את העט איתו צייר את הכתב באוויר, לרקינסֳׂׂׂס, שמו דנדן בראשה כמו פעמון ענקי.
"תודה-" מלמלה, מגע ידו בשלה הצית את החמימות פעם נוספת.
קרטר פנה לדבר עם פאת'ל וסהרה נשארה לבדה.

כשהגיעו, יצאה סהרה אל אוויר המקום, נקי וצלול הרבה יותר מאוויר המדבר, אך בכל זאת, דיונות הקיפו את המקום הקריר להפליא.
"כיצד זה אפשרי," נדהמה פאת'ל, כעסה השתכח מעט במהלך הנסיעה.
קרטר חייך. "אנחנו בנווה המדבר, זה המקום המקודש ביותר, הקודש כאן מביא למדיטציה שלווה…"
ציפור בלתי מזוהה חלפה על פניהם בטיסה, היא נחתה בתוך מקווה מים קטן וצלול, מימיו שקופים וקרקעיתו גלויה לעין. הציפור הייתה גדולה, כמעט כמו טווס, אף מיוחדת יותר; נוצותיה הזהובות- אדומות הזדקרו לכל עבר ועיניה הענבריות בעלת האישונים הקטנטנים הציצה עליהם ובחנה אותם.
"זו החיה המקודשת לאל השמש, רַע, זו ציפור בֵּנוּ ."
נערה צצה מן אחד הביתנים עשויי הקש שפוזרו בכל עבר, היא הייתה רזה וגבוהה, בעלת שיער זהוב שגלש עד לאגנה ועיניים שקדיות, שפתיה נמשחו באודם כהה ועל פרק ידה צלצלו כמה צמידים מזהב טהור, על אחת מאצבעותיה קועקע קעקוע נחש מתפתל.
"ג'ורג'יה," אמר קרטר בחיוך, "הבאתי את-"
ג'ורג'יה צבטה את ירכו בעוד הוא מתקרב אליה.
"הבאתי את השליטה," נאנק. "כפי שביקשת."
היא התקדמה לעברה של סהרה בצעדים בטוחים. "חיכיתי לך," אמרה בנועם. "ברוך בואך, המלכה. אני מתצפתת עליך כמה שנים טובות. אני ג'ורג'יה לבון, השומרת שלך בשם האלה וואדג'ת , אלת התבואה, היא מופיעה כקוברה בביקוריה הרבים כאן, היא המשגיחה שלי עצמי. האם אוכל לשוחח איתך לרגע קט?"
"אני מצטערת, ג'ורג'יה," סיננה פאת'ל בלעג. "אבל, סהרה, לא הולכת לשום מקום בלעדי."
"זה ייקח רק כמה דקות-" הפציר בה קרטר.
"תשתוק!"
סהרה שלבה את אצבעותיה זו בזו. "אלך עם, ג'ורג'יה, אנא ממך, המתיני לי כאן פאת'ל."
"מחובתך לשרת את השליטה," הצהירה ג'ורג'יה.
פאת'ל סיננה קללה ומיהרה לחשוק את שיניה ולחזור לעגלה.
"אני לא מחכה יותר מעשר דקות!" צעקתה נשמעה היטב.
השתיים פנו ללכת אל הבקתה.
"רק את וקרטר גרים כאן?"
ג'ורג'יה נדה בראשה בצער. "לא, קרטר לא גר כאן, הוא מבקר לעיתים תכופות, אך אני המשגיחה של המקום," אמרה. "ירשתי את התפקיד מאימי, אנוכיס, אלת נהר הנילוס."
"ואין לה שום קשר לנחשים." שיערה סהרה.
"כן," חייכה ג'ורג'יה. "רק בגלל המשגיחה שלי קיבלתי את הסימן, הוא הופיע יום אחד, ואז גיליתי את כוחי בתור בת של אלה."
"ואני?" שאלה בתקווה. "אני בתה של אלה, או אל?"
"לא. את נגועה, האלים הכריזו כי את ראויה להפוך למלכה, לא כמו שלושת הדורות של קליאופטרה הרודנית, או שאר המלכים, את תביאי לאיזון. אימי הולידה אותי אחרי שגילתה אהבה כלפי בן אנוש, זה לא קרה מאז, אך יש עוד כמה אנשים כמוני ברחבי העולם, מחפשים את יעודם. אני קיבלתי את כוחי מוואדג'ת, ולא מאפופיס, אל הנחש הנורא. "
סהרה הנהנה, ג'ורג'יה פתחה את דלת בקתת הקש.
"התיישבי." פקדה.
סהרה מיהרה להתיישב ללא כל היסוס על האדמה, החדר היה ריק מלבד שני פריטים; ענק משובץ יהלומים ואיש עצום עיניים.
"מי הוא?" שאלה סהרה באי -נימוס.
"הוא אחד מגופיו הרבים של סת, אל הסערה, המדבר, הארצות הזרות והמהומה. הגוף הזה מוגן כאן."
סהרה בחנה אותו, גבר צעיר בעל זיפי זקן כהים ושיער אפור- שחור וסתור, הוא נראה נאה למדי.
"הוא בטוח כאן?" שאלה סהרה פעם נוספת. "אף אחד לא מגיע לכאן במטרה לחטוף אותו?"
ג'ורג'ינה הרהרה למשך מספר שניות ארוכות למדי. "לא, אין אדם היודע את הדרך לכאן, מלבד קדושים כמונו, חברתך, אממ… פאת'ל, היא אשפית בלחימה, אך לבה לא טהור והיא לא תדע את הדרך חזרה גם עם תעמוד כמה סנטימטרים ספורים רחוק מכאן, מאחורי המגן הקסום שמגן על נווה המדבר. קרטר הוא קדוש, בגלל כוחו, וכך גם את ואני."
סהרה חייכה, היא יצאה החוצה בקלילות ומצאה את קרטר ופאת'ל ישובים על שפת מקווה המים ומביטים בה בדאגה, סהרה השיבה להם מבט והופתעה לגלות את השתקפותה במים הקרירים, פס זהוב הופיע בתוך שיערותיה השחורות, זוהר ונוצץ.
היא צרחה בהתרסה, הצרחה נהפכה עמומה בעוד קרטר מניח את כפות ידיו על לחייה, ומרגיע אותה.
"זה רק חלק מהקסם שבמקום, את השליטה, האלים סימנו אותך."
ג'ורג'יה שעטה לעברם. "זה- זה הסימן, המפלצות יכולות למצוא אותך עכשיו, בת כמה את עכשיו?"
"שמונה- עשרה, הייתי בת שבע- שערה וכמה חודשים עד לפני…" אמרה בחולמנות.
"שבוע?!" פאת'ל גיחכה. "את בת שמונה עשרה היום."
"סהרה," קרטר השפיל את מבטו. "את סומנת, המפלצות ימצאו אותך אם לא תגלי את כוחך כמה שיותר מהר, בינתיים. את כבר המלכה, הסימן הכתיר אותך, הוא יישאר לעד, כאות ברכה."