λύφ הסהר השחור- פרק1; שליטת מצריים λύφ

סהרה השקיפה על המדבר ממעלה המצוק, היא הגנה על עיניה מפני קרני השמש המלהטת בעזרת ידה.
שיערה השחור ככנף עורב נקלע לצמה דקה ורופפת, כמו תמיד.
היא לבשה את חליפת הנוודים שלה; חולצה רפויה בצבע אדמה ומכנסי בד תואמים, נעלי ההליכה שלה נשחקו בעקבות צעידותיה הרבות.
"מה אני עושה כאן פרוביס?"
הנץ שרק, הוא לא הבין את דבריה, זאת היא ידעה.
סהרה התיישבה על קצה המצוק בעוד פרוביס, הנץ האדום שלה, טומן את ראשו הזעיר בין נוצותיו.
היא נאנחה. "פגעתי במישהו?"
הנץ שתק, סהרה שיערה שאם היה יכול לדבר, היה רוטן. 'בטח שכן! את רצחת אנשים במו ידיך, סהרה.'
היא התעלמה מהמחשבה והמשיכה להשקיף על המדבר. הנוף לא הרבה להשתנות במהלך השנים.
"למי את מחכה בדיוק?" שאל מישהו מאחוריה, זו הייתה פאת'ל דנסוויג , חברתה הטובה ביותר מאז היוולדה, היא גודלה באמריקה על ידי הורים עשירים ונטשה את הבית לטובת סהרה.
סהרה חייכה. "אף אחד," אמרה בפשטות. "אני רק-"
"נכנסת לאכול?" גיחכה פאת'ל. "את לא אכלת חודשיים, את בטח רעבה, לפחות קצת."
היא הרהרה בעודה נכנסת לאוהל שחלקו ומתיישבת על המחצלת במרכזו.
פאת'ל הגישה לה צלחת של כיכרות לחם טריים וסלט קטן לצד הצלחת, היא הניחה את ידה על מותניה.
"מרוצה?"
החתול שלהם, סיליאם, התגנב בין רגליה של סהרה וגרגר בהנאה, הוא ילל ברגע שהבשר הוגש. סהרה נגסה בו בהנאה.
"מתי נמשיך לנדוד?" שאלה.
פאת'ל הרהרה. "הסופות התחלשו השנה, נצא היום אני משערת."
היו להם שלושה גמלים שנשאו אותן בדרכים, פאת'ל הייתה האחראית עליהם. ".حزمة المعدات، نذهب*"
סהרה הנהנה במרץ רב, היא קמה ממקומה והסירה שאריות אבק וחול מבגדיה, כמוה עשתה זאת גם פאת'ל.

הן יצאו בשעת שקיעת השמש, הגמלים גררו את העגלה עטוית בד הפליז' למרחקי רבים בדרך כלל, וכך כנראה גם עומד לקרות.
הן נדדו הרבה פעמים במשך השנים האחרונות, מעיר לעיר, מפינה לפינה, לפחות עד שימצאו די מזון כדי להחזיק אותן בחיים, השמש קדחה מעל ראשי הגמלים וסיליאם ילל. פרוביס המשיך לנמנם.
פאת'ל נשענה על אחד השקים ששימש לה כמזרן. "אין כמו המדבר."
"למה הכוונה?" סהרה חבקה את שוקיה, היא חשבה על ביתן החדש.
"טוב," פתחה ואמרה פאת'ל. "את יודעת שההורים שלי הם הייטקיסט ודוגמנית, לפחות כאן יש לי צומת לב, ממך, ומסיליאם. למדתי את השפה המקומית ואני מבלה בדרכים עם החברה שלי, לומדת להילחם… אין יותר טוב מזה."
סהרה חייכה, היא הביטה בפאת'ל;
היא הייתה נערה נמוכת קומה, בעלת שיער ערמוני ומתולתל, עיניים סגולות כלילך ועור מעט חיוור, על אמתה, בצדה הפנימית, נראו צלקות קשות. סהרה אף פעם לא גילתה כיצד נוצרו. היא הייתה בת שש- עשרה, צעירה מסהרה בת השמונה- עשרה בשנתיים.
סהרה עצמה את עיניה והשעינה את ראשה על ברכיה, בתקווה להתעורר כשיגיעו.
היא התעוררה, פאת'ל לא שכבה לצידה, היא שוחחה עם מישהו מחוץ לעגלה.
זו הייתה אישה עטוית רעלה, היא דיברה בעוצמה וצעקה ורטנה משהו בשפה לא מובנת, פאנת'ל רק לחצה את ידה כתגובה ושבה לעגלה.
"מה קרה?" צייצה סהרה.
פאת'ל נאנחה. "אני צריכה לתת לאישה משהו, כדי שנצליח לעבור את המחסום שלה, היא טוענת שהכפר שייך לה והיא מסכימה שנלון כאן כמה שנרצה עם נעניק לה מזון."
"תני לי לדבר איתה."
ובמילים אלה, יצאה סהרה, מתקדמת לכיוון האישה.
היא צעקה משהו והצביעה על סהרה באצבע מאשימה, היא החווירה.
האישה נאנקה. "את- את השליטה! נכון? אני יודעת!"
פאת'ל, איפה את? סהרה התפללה בעודה מתרחקת מהאישה במעט, סנטימטרים ספורים.
פאת'ל?!
לבסוף העזרה הגיעה.
"המלכה! תלוני כאן, היכן שתרצי!" צעקה האישה ונעלמה בין בתי הכפר המשונה.
פאת'ל עמדה למולה, מתנשמת ומתנשפת בכבדות. "מה- מה היא עשתה? היא פגעה בך?"
סהרה נדה את ראשה והתיישבה על סלע קטן בעודה מבריחה משם סלמנדרה שניסתה להתחמם בשמש.
"סידרת לנו מקום לישון בו?" שאלה לבסוף פאת'ל.
סהרה חייכה. "כן. היא אמרה שנלון בכל מקום בו נחפוץ, מה את אומרת על… כאן?"
"לי אין בעיה," השיבה פאת'ל בנשימה מואצת. "קדימה. אנחנו צריכות לפרוק דברים."

כשסיימו, יצאה סהרה לסייר באזור, לבדה.
היא אהבה את השקט של המדבר, ולחוות אותו לעיתים קרובות.
עיניה הירוקות כעשב בר סרקו את האזור, סהרה נשמה את ריח המדבר, החול והשמש החמה…
"את השליטה, לא?"
סהרה הסתובבה בבהלה, היא מצעה את עצמה עומדת למול זאב ערבות.
היא נאנחה בהקלה. "אני מדמיינת."
"לא את לא."
סהרה צרחה, לפחות עד שהזאב הפך גבוה ואנושי יותר, הוא הפך לבן אנוש.
בן האנוש הושיט לה יד. "קרטר לומוס, אני חוקר כאן קצת-" אמר במבוכה. "נעים להכיר…?"
"סהרה ג'יס," אמרה בביוש. "מי אתה? לא כל יום אני רואה זאב ערבות מדבר. אתה אל? הו, רַע!*"
"לא! לא," הוא נופף בידיו בביטול. "אני לא אל, אני מקודש."
"מקודש?" גבותיה התקמטו.
"האלים קידשו אותי, גם אותך אני משער. את הרי השליטה העתידית של מצריים ,המלכה."
סהרה פרצה בצחוק. "על מה אתה מדבר בדיוק?"
"אני מדבר על זה."
הוא שלף עט קטן מכיסו ושרבט דבר מה באוויר, דבר לא קרה.
לפתע, היכן שסימן קווים עם העט, נגלו לעין, הם הפכו זוהרים ומרתיעים.
'הישמרי מאיתנו…' קראה בליבה.

*תארזי ציוד, אנחנו יוצאות.
*אל במיתולוגיה המצרית- אל השמש אך במקור יכול לשנות את צורתו לכל בעל חיים בו יחפוץ, אך גם לשמש.