ερο הסהר השחור- פרק7; ההירוגליפים של רעֵ- חלק א’ ερο

סהרה שכבה על מיטתה שהוקצתה לה יחד עם חדר קטן במרכז המקדש.
כמה משרתות צעירות שהתנדבו לטפלה מדדו את מידותיה כמה רגעים קודם והתאימו לה בגד ראוי למלכה; שמלה בצבע כחול כהה, בעלת מחשוף עמוק שהפריע מעט לסהרה. פיסות בד מאותו הסוג השתלשלו מהשמלה והפכו אותה מהודרת יותר, ענק עשוי זהב נח על צווארה.
שיערה השחור התפזר וגלש על גבה, סהרה חייכה וקמה מהמיטה, מגששת אחר נעליה. היא נעלה אותן ומיהרה לצאת מן החדר, זה היה חדר קטן וריבועי, שטיח כיסה את הרצפה ומיטה אחת הוצבה שם, לא יותר.
סהרה חצתה את ההול בהליכה נמהרת ופנתה אל חדר האוכל שהספיקה לבקר בו בסיור שערכו לה אנשי המקדש, היא פתחה את דלתותיו והביטה בהפתעה בנערים אשר השתחוו בפניה, ביניהם קרטר.
היא התיישבה בשולחנם, ג'ורג'יה, פאת'ל וקרטר ישבו בו, הם דיברו על דבר מה והפסיקו ברגע שעיניהם פגשו בשל סהרה, השתתקו כולם.
"שליטה," אמרה ג'ורג'יה. "קרטר החליט לספר לנו כמה דברים."
קרטר הביט בה במבט חלול וריק, סהרה השיבה לו מבט דומע. היא אשמה בכל. "אני עוזב, למצוא את האל רֵע, למצוא את משפחתי, היא עבדה לפני שנים, וזו מטרתי."
"עליך לעזור לי!" אמרה בחוצפה עזה. "אתה נאמן לי."
"אני עוזב, סהרה, לא תוכלי למנוע זאת."
ג'ורג'יה הניחה על כתפה יד מנחמת. "סהרה את-"
"לא! אני הולכת איתו, הישארו כאן וחכו לי, אחזור בקרוב. וזו פקודה," אמרה.
"לא אוכל להתווכח עם המלכה," קרטר הנהן. "אם זה בסדר מבחינתכן, אלך איתה."
פאת'ל חייכה אליה חיוך זחוח. "אם זה מה שסהרה רוצה, לא אוכל גם אני להתווכח. שמור עליה היטב או שתתחרט על כך, קרטר," הזהירה.
"נתקשר איתכם מכאן, דרך לרקינסֳׂׂׂס, זמן יצורים, קרטר," הוסיפה ג'ורג'יה, סהרה לא הבינה במה מדובר.
היא הביטה בקרטר. "אנחנו צריכים לדבר."
"בקשר למה?" שאל בסקרנות אופיינית לו, סהרה הבחינה בכך במהלך היכרותם.
"נדבר לבדנו."

קרטר שרטט בעזרת לרקינסֳׂׂׂס כמה רונות כמו צורת הקעקוע שבשכמו השמאלית. הוא נעץ בסהרה מבט והישיר את מבטו אל המעגל שזרח, יצא ממנו יצור מכונף ושחור כלילה אשר הרכיב את קרטר עליו ובמהרה גם את סהרה, היא הביטה בעיניו של היצור, צהובות וגדולות.
"כמה זמן זה יערך?" שאלה.
קרטר חייך כתגובה. "אני לא הולך לחפש דבר, אלא לעזור לך, נגלה את כוחך עוד היום, סהרה. לא משנה מה יקרה."
"חכו!" צעק רעסֵס, הוא זינק על גבי היצור. "אני הולך לעזור לכם."
"גם אני," הנער זהוב השיער שפגשה בתחילת ביקורה במקדש הצפוני כרך את זרועותיו השריריות מסביב למותניה. קרטר צחק.
"אתם מוזמנים לבוא איתנו," אמר. "אנחנו לא נתרחק מכאן יותר מדי, יש כאן מקום מבודד באזור?"
הנער זהוב השיער הנהן."לא הצגתי את עצמי," הוא חייך. הבדים שנתפרו לשמלתה של סהרה התנופפו ברוח המדבר החמה. "אני ג'וניור, את רעסֵס את בוודאי מכירה. אני משתייך לכמה וכמה קדושים במקדש ואני יכול לומר לכם בבירור שנמצא חדר סודי מתחת לאדמה קרוב לכאן, אנו מתאמנים שם מדי פעם לפעם."
"בוא נלך," אמרה סהרה.
קרטר חבק את היצור. "להחזיק חזק. זו תהיה רכיבה קטלנית."
היצוא המכונף נסק למרומים וסהרה שמחה כי ג'וניור תומך בה, היא פרשה את ידיה לצדדים, רעסֵס חייך מאוזן לאוזן. "שם!"
הם דאו מטה ונחתו בסמוך לסלע רחב, ג'וניור קפץ מן גבו של היצור וסהרה אחריו.
"רעֵ," אמר ג'וניור. "פתח אנא את השערים והנח לשליטה לעבור."
הסלע שקשק וסהרה הצטמררה, היא נפלה.
הסלע נפתח והותיר להם ליפול מטה, לצנוח לשום מקום. "לאן אנחנו נופלים?!" שאלה בצעקה. אף אחד לא ענה, מישהו לפת את ידה, קרטר ככל הנראה, הוא משך אותה וחיבק אותה, במקרה ורעֵ רוצה כי יצנחו אל מותם, היא הייתה מעדיפה לצנוח עם עוד מישהו לצידה.
הרוח שרקה באוזנה, הם מתקרבים לסוף.
סהרה קפצה את שפתיה.
– אם אמות, לפחות אמות יחד עם קרטר- חשבה לעצמה, לרגע היא לא הבחינה בחולניות של המשפט.
הרוח הפסיקה לשרוק, היא כבר מתה, זה בטוח.
סהרה פקחה את עיניה, היא ריחפה כמה מטרים מעל הקרקע בדרך די משונה, היא צרחה.
"הרגעי," האיץ בה קרטר. "אנחנו חיים."
הוא התנתק ממנה במהרה והותיר אותה מתנשפת.
רעסֵס סרק את כולם, חיוך התפשט על שפתיו הדקות, סהרה זקפה גבה.
"אנשינו חיכו שנים כדי להעניק לך את אחד ממקורות כוחך, המלכה," אמר. "רוסׂלינָן, מיועד אך ורק לך, כבודך."
הוא נטל חפץ מסוים שהונח על האדמה הקרירה שציננה את כפות רגליה היחפות של סהרה, נעליה צנחו מטה במהלך הטיסה למקום, היא תהתה להיכן נעלם היצור שהביא אותם לשם.
רעסֵס הניח בידה הקמוצה מקל קטן ועלוב למראה, סהרה הביטה בו בזלזול. "מה פשר הדבר הזה?"
"זה מטה," אמר בלחש. "נסי אותו."
סהרה הניפה את המטה באוויר, דבר לא קרה, כשלפתע, פרצו ניצוצות מקצהו האחר, ניצוצות זהובים התפזרו במקום ומהם זינקו ציפורים זהובות, אשליות יפיפיות. סהרה הביטה במחזה בתדהמה מוחלטת, היא יצרה עוד ועוד, לבסוף, החדר נמלא בציפורים מכונפות, יפיפיות וזהובות כחול.
"הן מקסימות," אמר ג'וניור. "בדיוק כמוך, השליטה."
סהרה הסמיקה, היא הניפה את המטה פעם נוספת וכרצונה, שתי ציפורים בלבד נותרו בחדר הריק מרהיטים, הם היו האנשים היחידים בתוכו.
"הן מאוד יפות, אך כיצד יעזרו לי הן בהתקפות כנגד יריבים? הן לא מועילות במיוחד," הצהירה. "אך לא אטיל ספק ביופיין."