צחורה|| פרק 4

כל היד שלי התכסתה במין שכבה בלתי חדירה בצבע שנע בין לבן של פתיתי שלג לבין כחול- אפור של העננים בחורף. או לפחות חשבתי שזאת היד. הרגשתי הרגשה קרירה בכל הגוף,ובמבט חטוף על הרגליים שלי ועל מבטיהם של ג'סמין ודרק הבנתי שכל הגוף שלי כוסה בשכבה המגינה.
דרק וג'סמין החלו להתלחש, ובין מלמול למילה ברורה הבנתי רק משפט-שניים.
"אין סיכוי שהיא כזאת. זאת הייתה סתם אגדה מטומטמת", אמרה ג'סמין, אבל לפי הקול שלה ניתן היה לשמוע שאפילו היא לא מאמינה לעצמה.
"ג'ס, בוא נספר לה", אמר דרק והתחיל בסיפור.
"לפני המון שנים, כשסבתא עוד גרה פה ולא עברה לקצה השני של הארץ כביכול בלי סיבה, היא סיפרה לנו סיפור, שלטענתה היה אמיתי. היא סיפרה על כך שבתקופת האדם הקדמון, היו כמה סוגי בני אדם, חסרי אינטליגנציה ודומים לקופים. אבל היה סוג אחר של בני אדם, שאף אחד, חוץ מהאנשים הנולדו לשבט הזה, לא ידע עליו. קראו להם ריינים, מהמילה ריין- "גשם". בני השבט בורכו ביכולות בלתי רגילות, כמו שליטה במזג האוויר. הם היו, לפי מה שהיא סיפרה, מוסריים מאוד- כשאדם איבד משהו, הם היו הופכים לבלתי נראים- עוד אחד מכשרונותיהם- מוצאים אותו בשבילו, ומניחים מולו. רוב בני האדם היו מושכים כתפיים ולוקחים את החפץ בשמחה, אבל היה אחד, גוארדנקו, הרבה אחרי תקופת האדם הקדמון, שהסתקרן בעקבות צל כחול שראה- רייני צעיר שלא נזהר מספיק. הוא עקב אחריו בשקט עד שהפך לנראה וחזר לשבט. היה קיץ באותו זמן, וגוארדנקו הרשע ראה את עורם הלבן והיפהפה של הריינים שכוסה בשכבת מים ורצה אותו למגפי עור בשביל ציד. הוא הוציא סכין מכיסו והרג יותר מחצי מהשבט. מי שהספיק לברוח, ברח. ואחרי כשלושת אלפים שנה, נולדה ארגונטה- אמה של סבתא, שכנראה הייתה אחת מהרייניות היחידות שנשארו בעולם"
אחרי הסיפור הארוך דרק הוציא בקבוק מים מתיק הגב שלו ושתה חצי ממנו.
"אתם רומזים שאני יצור גשם?" שאלתי, מבולבלת כולי ומופתעת כאילו נתנו לי סטירה לפרצוף.
"לא", צחק דרק, "את משהו הרבה יותר מוזר מיצור גשם"