^^שיניים חדות^^ | פרק 6 ~ פרק ארוך במיוחד >

"סליחה, לא התכוונתי להפריע" מלמלתי וברחתי החוצה.
איכשהו הוא השיג אותי ועצר אותי מלצאת.
"את חדשה פה, הא?" שאל. הנהנתי.
"נתפסת על-ידי צייד כלשהו?" שאל. הנהנתי.
"את גרה בעיר?" שאל. הרמתי בכתפיי. לא היה לי בכלל מושג איפה אני!
"את…. גם יודעת לדבר? לפעמים?" שאל וחייך. –"כן… רוב הזמן" חייכתי.
"אז…. מאיפה את?" שאל –"מסן דייגו" עניתי.
"אה… לא רחוק מכאן…." ענה, "וגם האזור של רקס וסבסטיאן…" מלמל.
"איך הגעת לפה?" שאל.
"אין לי מושג…" עניתי, "ואני גם לא זוכרת מה קרה לפני זה…."
* "ג'ס, בואי, אני אעזור לך לקום" אמרה אליזבת ותפסה בידי. "לא! אני לא רוצה לקום!" מחיתי.
"מה? למה?" שאלה אליזבת, "טוב ג'ס, תעזבי את השטויות שלך, בואי, נלך לשטוף פנים" אמרה אליזבת ושדלה אותי לקום. -"די!! עזבי אותי כבר!!"
צעקתי עליה. היא נרתעה לאחור, "אני לא רוצה לקום! בא לי למות!!" צעקתי, "למה אף אחד לא מבין את זה?! עזבו אותי!! תנו לי למות!!" צעקתי *
"תנסי להיזכר…" שידל אותי הנער.
* "ג'ס! קומי!" פקד אלי אדי –"עזוב אותי מטורף אחד!" צעקתי, "עופו ממני! אני רוצה למות!! למוות!! אתם שומעים אותי?!?! עזבו אותי כבר! תנו לי למות בשקט! לבד!!" צעקתי –"דיי ג'ס, בבקשה, תני לי לעזור לך" התחננה אליזבת, "את עייפה, תנו לה מים!" –"לא!" קראתי.
"עזבו אותי! עופו מכאן!!" צעקתי *
"נו?" שאל הנער
"אני זוכרת שזה היה… מטושטש…. ודמויות היו מעל הראש שלי…. וכשהתרוממתי, אז הדמויות התבהרו… והם היו אדי, ועוד שני חברים שלי מבית הספר.
אני לא זוכרת בדיוק מה קרה…. אבל האווירה…. הייתה היסטרית…." סיפרתי.
* ""ג'סיקה! מה את עושה?!" קרא אדי.
"עזוב אותי אדי! תן לי למות!!" צעקתי.
הצמדתי את המספריים לוורידים שבידי.
"מה את עושה?! מטורפת!" קרא אדי, והרחיק את המספריים ממני.
"אל תיגע בי!! תן לי למות!! אני רוצה למות!! עזוב אותי!!" צעקתי.
מייקי ליפף את זרועותיו סביב מותניי והרחיק אותי מאדי, ומהמספריים.
"עזוב אותיי!!!!" צעקתי *
"אני…. אני ניסיתי… להתאבד!" קראתי. לא הבנתי עד עכשיו מה הוללתי. בטח כל החברים שלי חושבים שאני משוגעת! מפלצת! אחת כזאת שצריך לסגור בתא קטן ומסריח בבית משוגעים, רחוק מבודד מהעולם…
"להתאבד?!" הופתע הנער, "חה… רק מי שהתערפד בגלל רקס רוצה להתאב…" אמר ועצר, כשהבין שהוא פלט יותר מדי, והוסיף "את יודעת שהוא זה ש…" –"בערך…" אמרתי והרמתי את כתפיי.
* "מחפשת מישהו?" שמעתי קול. –"כן… לא!" –"את מי?" הוא אמר וחיוך דק וממזרי נמתח על פניו.
"אף אחד…" מיהרתי לענות. הסתובבתי חזרה, אך ידו סובבה אותי חזרה אליו.
"את מחפשת אותי, או…. שזה רק נדמה לי?" הוא חייך חיוך כזה מלאכי. "אתה רק מדמיין.." אמרתי והשתחררתי לאט לאט מאחיזתו. "את בטוחה?" הוא שאל והידק את גופי אל גופו.
"כן…" אמרתי וניסיתי להשתחרר שוב. הוא אחז בי הפעם יותר חזק.
"למה לך לברוח ממני? אני לא אנשוך אותך…" הוא אמר, ונראה משועשע. –"מה אתה אומר?" אמרתי וחייכתי חיוך דק. הוא קם, וניגש אלי, נשען על הקיר לצידי "מה שאת שומעת".
משהו מאוד משך אותי. העיניים שלו כישפו אותי. כי רגע אחרי זה, מצאתי את עצמי דבוקה לשפתיים שלו, בנשיקה מטורפת! *
* "מה קרה שאת בחוץ?" שאל קול בלגלוג. –"מה?" שאלתי והסתובבתי מהר לאחור. מה?!
"שאלתי מה את עושה בחוץ?" שאל הקול שוב. בלגלוג. זיהיתי אותו… הפריק מהמסיבה…. זה עם העור הלבן-שקוף…. היי… רגע אחד! הוא דומה ל….
"יצאתי להתאוורר?" שאל הפריק ונשען על משענת הספסל… "כן.. דיי" אמרתי.
"למה? הגרון מציק, והשיעול 'נבחני'? " הוא שאל. חיוך דק נמתח על פניו.
"מה? איך?…" –"כן או לא?" הוא שאל והרים את גבתו. "אמ… כן" אמרתי. מה בדיוק קורה פה?!
"מצויין" הוא אמר. הוא קפץ מהמשענת והתיישב לידי. –"אתה יכול להסביר לי מי אתה, ומה אתה בדיוק רוצה ממני?!" שאלתי וקמתי מהספסל.
"מה הבעיה? אני הפריק של בית-ספר… הילד האימו והגותי שאת דלוקה עליו…." הוא אמר וחייך. לא חיוך מתוק… חיוך ממזרי… די מניאקי…. "מה?!" שאלתי-קראתי מבולבלת. מאוד מבולבלת.
"הי… אל תיבהלי חמודה" –"חמודה?" –"אל תדאגי… עוד מעט תביני הההכל.." הוא אמר והושיט את ידו אל ידי. "מה הולך בדיוק לקרות?" שאלתי.
"את תגלי לבד…" הוא אמר. "אבל אם את רוצה לזרז את זה… רק תודיעי לי.." הוא אמר וחייך
"מה?!" שאלתי, "אתה מסומם או מה?! רד ממני! חולה בשכל!!" אמרתי והתרחקתי במהירות.
הוא האיץ את צעדיו. והתקרב אלי יותר ויותר. "דיי! מה יש לך?!" שאלתי אותו.
היי!" הוא קרא מאחוריי. נעצרתי, והסתובבתי לאחור, לראות מה איתו. "מה?" שאלתי. לא ראיתי אף אחד. הסתובבתי חזרה לכיתה. "אה!" קראתי. "מה? איך…." הוא ניצב ממש מולי. מה לעזאזל קורה פה?!
"את יכולה לחכות בקצב שלך כדי לדעת מה קורה… את יכולה לזרז את זה… אבל הבעיה היא שאני דיי סקרן לראות אותך מתמודדת עם זה.." הוא אמר משועשע.
"איך?!" שאלתי. –"ככה!" הוא אמר. "היי!" קראתי. הוא הניח את ידיו על פני. "לא! דיי!" הוא הצמיד את שפתיו על שפתי. "אמממ!!" קראתי. לפחות ניסיתי לקרוא….
"ששש! תהי בשקט כבר!" הוא לחש. השפתיים שלו נראו לי מוכרות… יותר מדיי מוכרות…
החלום חזר בזיכרוני. השפתיים שלו, שנישקו וליטפו את שפתיי שלי… *
סיפרתי לנער את עניין הנשיקה המוזרה שהייתה ביני לבין רקס.
"איו…. יותר מדי קיטשי בשבילי…. ואני בחור רגשן!" צחק הנער.
"אז איך קוראים לנערה החדשה במעורה שלנו?" שאל הנער.
"ג'סיקה" אמרתי, והושטתי את ידי ללחיצה, "אבל כולם קוראים כאן ג'ס"
"ג'סיקה…. רוס" אמר ולחץ את ידי.
"מה ניגנת קודם?" שאלתי, עדיין מוקסמת מהנגינה והשירה שלו.
"אה…. זה… זה סתם. לא משהו…" –"נו? לא יכול להיות שזה סתם… חברה שלי מנגנת "סתם" וזה באמת נשמע כמו "סתם". גם בהופעות שלה היא מנגנת "סתם". רק שזה טיפה שונה. אבל אתה לא ניגנת "סתם" " אמרתי. הוא הביט בי במבט מופתע.
"את יודעת שאת… מדברת הרבה?" –"שאלת אותי אם אני יודעת לדבר, לא?" –"כן אבל לא בלי הפסקה…" אמר –"טוב, אל תעביר נושא…" אמרתי. התיישבתי על הכיסא שהיה ליד הפסנתר.
"זה לא סתם שיר בשבילי…" פתח רוס.
"זה… אבא שלי… בלעדיו, אני לא הייתי כאן" אמר.
"כשהייתי קטן, אני ואבא שלי חיינו חיים רגילים. תביני, לא הייתה לי אמא בבית, מכיוון שהיא נסעה רחוק, ולא ראיתי אותה כבר שנים. אבא שלי עבד עבודות אדמה פשוטות, ודי היינו מאושרים מהמשכורת שהוא קיבל, ומהבית, ו…. מהכל!
טוב… לפחות אני… אבא שלי טען שאנחנו עניים, ועלובים, וצריך לשנות את זה, ומהר.
הוא היה חוזר מאחור מ "העבודה" הביתה. אני זוכר את עצמי, ילד קטן בן שבע או שמונה, מחכה ליד מהאח. במיוחד בחג המולד. מחכה ליד העץ, כשאבא היה חוזר בעשר בלילה, במצב רוח רדוד וכעוס, לא מוכן לשבת לידי ולדבר כמו פעם, לא מוכן להצטרף אלי, לדודה בטי ולסבתא אולגה לארוחת החג הקטנה.
זה נמשך ככה בערך שנה או שנתיים. לא יותר. כי אז הוא התחיל להיגרר לצרות.
הוא הימר. והימר. והימר. עוד ועוד. על דברים קטנים, ואחר כך יותר גדולים.
הוא הסתבך עם איש מבוגר אחד. לפני המשחק, הם קבעו על מה יהמרו.
אבא הציע את שירותיו. האיש לא הסכים.
הוא הציע את החווה שלנו. האיש לא הסכים.
הוא הציע את הבית שלנו! והאיש? לא הסכים.
הוא נאלץ להציע אותי, לאחר שהניח, כי אף אחד לא יירצה אותי. האיש, דווקא רצה. רצה אותי!
אבא שמח באותו יום, כי היה לו מזל בבוקר. הוא חשב שהוא ינצח, ירוויח כסף, ואני אשאר שלו.
אבל לא.הוא הפסיד. והפסיד בגדול.
בערב, לקחו אותי בכוח. אבא עמד שם, לידי. ולא עשה כלום.
הם לקחו אותי לכאן. למאורה. וכאן גדלתי…. במשך שנים! הפכתי יותר ויותר לערפד בוגר, ומבין, ממש כעסתי עליו. לא יכולתי להסתכל לעברו בכלל.
הוא היה מגיע מדי יום חמישי, כ "המשקיע" של המעורה. הוא היה מממן את מזוננו, והעיקר את "חבילות" הדם שהיינו מקבלים.
הוא היה מחפש אותי. לפני שנתיים, באחד הביקורים שלו, הוא הצליח למצוא אותי. הוא כל כך שמח לראות אותי.
אבל אני ממש שנאתי אותו. תיעבתי אותו, רציתי שימות.
פגעתי בו. לא דברתי אליו בכלל, וכשדיברתי, איימתי, וקיללתי. זלזלתי בו.
כי בגללו אני לא אנושי… את רואה את זה?" שאל רוס, והראה לי את צווארו. היו נקובים בו שני שקעים כהים כאלו.
"זה בגללו…. זו נשיכה… לא שלו, אלא של המנהיג של המעורה באותם ימים. אבל זה לא נעשה בטוב… ולא סלחתי לאבא שלי על שהסכים להמר עליי.
הוא יצא מהביקור במעורה באותו יום מדוכא ועצוב. אחרי חודשיים, הודיעו בטלוויזיה ששני בחורים נהרגו בתאונת דרכים ליד המעורה שלנו. זה היה ביום שני, כך שלאבא שלי לא היה בדיוק מה לעשות כאן באזור.
אבל זה היה הוא… הוא נהרג… אני לא יכול לסלוח לעצמי מאז…." סיים.
"וואו" אמרתי. זה היה הדבר היחיד שיכולתי לומר.
"כן…. וואו…" אמר רוס וחייך, "אבל אל תדאגי, זה כבר מאחוריי, התגברתי…. אבל אני שר לו…. בכל יום, באותה שעה" אמר.
"זה מרגש, אתה יודע?" שאלתי וחייכתי, "אני לא יכולה לדמיין אותי במצב כזה, לבד… כשאבא שלי כבר… אתה יודע…" אמרתי.
"זה בסדר… אני מדבר על זה חופשי, אל תחששי" אמר ודחף קלות את כתפי.
"את מכירה פה מישהו?" שאל רוס. –"אה… כן…. את אדי" עניתי.
"אדי? אה, אדוארד" אמר רוס –"תגיד, למה אתם קוראים לו 'אדוארד'? כאילו, אני יודעת שזה השם המלא שלו, אבל… למה לא פשוט 'אדי'?" שאלתי.
"אמ… אני לא יודע… אני חושב שפשוט הממונים עלינו אוהבים לקרוא לנו בשמות המלאים שלי… הם חושבים כנראה שזה יותר 'יאה' לקרוא לנו ככה, כי בעוד כמה שנים, כשנהייה ערפדים בוגרים בעצמינו, זה לא ייראה טוב בעיניי קהילות שונות שיקראו לנו בשם חיבה או בקיצור…" אמר רוס, "את תראי, שגם לך יקראו 'ג'סיקה' במקום רק 'ג'ס'… " אמר.
"אוף… אני ממש מקווה שלא!" אמרתי, "כי אני פשוט שונאת את השם הזה!" אמרתי.
"למה?" תהה רוס, "זה שם ממש יפה…" –"אז בעיניי לא.." אמרתי, ונשענתי על הפסנתר.
"גם את נתקלת בסימפטומים?" שאל רוס. "במה?" –"בתופעות לוואי…" הסביר, "למשל, אחרי שנשכו אותי, הרגשתי כל כך רע… הקאתי במשך כמה ימים, והרגשתי סחרחורת איומה…. אבל אלו תופעות לוואי של נשיכה בלבד… מלפני שנה, התחילו הערפדים "להגן" על הערפדים לעתיד, והתחילו בשיטה חדשה… 'נשיקת הדם' " אמר רוס.
"אממ… כן… רקס נישק אותי… אבל כמה פעמים ניראלי…" –"כמה פעמים?!" שאל רוס מופתע, "כמה בדיוק?"
"אמ… פעמיים שלוש…." עניתי –"אז כנראה את קצת יותר מצייד מוצלח מבחינתו" חייך רוס –"מה זאת אומרת?" –"זאת אומרת, שלפי חוקי הצייד החדשים, נשיקה אחת אמורה לסיים את המשימה… אבל כשערפד מנשק בת אנוש יותר מכמה שצריך… טוב… זה כבר מוזר" ארה והרים את כתפיו.
"אז בכל זאת" המשיך, "מה הרגשת אחרי נשיקת הדם הראשונה?" שאל רוס.
"אממ… היא הייתה במרפסת, בליל ירח מלא, מסיבה לשכבה שלנו, שרקס באופן מפתיע היה בה…" –"במסיבה?" שאל רוס, -"לא רק…. הוא גם למד בשכבה שלנו… אם אפשר לקרוא לזה 'ללמוד'…" אמרתי, "אז יצאתי למרפסת, כי הרגשתי דחף לחפש אותו, והוא מצא אותי, פלרטט איתי קצת ו… נישק אותי את ה…" –"נשיקת הדם" –"כן, מה שזה לא יהיה…" אמרתי, "והשנייה… הייתה בחצר בית הספר בתיכון שלנו…" –"מול כולם?!" קרא רוס –"לא… הייתי לבד בחצר כי נתקפתי בשיעול מטריד, שהלך וגבר אחר כך…" אמרתי.
"שיעול, אה?" מלמל רוס. "אז הרגשת לחץ בריאות, והשתעלת חזק מאוד כן?" –"כן…. הייתי בבית החולים, ואמרו לי שם שזאת רק אסתמה שחזרה לי לאחר זמן רב…" אמרתי, "אבל כמה ימים אחרי זה… אמ… לא… בעצם יום אחרי זה הייתי בכיתה, והרגשתי נורא! אז יצאתי לחצר יחד עם חברה שלי, ו… התעלפתי שם או משהו כזה… ואז כשהתעוררתי הייתי היסטרית, ואיימתי להתאבד ו… נו טוב… כבר סיפרתי לך…"
בהיתי בחלל האוויר זמן מה. שקט שרר בחדר.
"רוס…." אמרתי, "זאת אומרת ש… שאני… אני אתחיל לשתות דם?"