^^שיניים חדות^^ | פרק 3 | חלק ו'

-חלק ו'-
* הרוח כאילו נשאבה אל תוך החלל השחור שמולי. כשפסקה הרוח, התרוממתי, מביטה לאחור בחשש, שלא תחזור. "מה זה היה לעזאזל?!" קראתי. "נו, נו, נו… מה יש לנו פה?" *

"אהה!!!" צעקתי.
העיניים הזוהרות בחושך התקדמו לעברי.
בכל צעד שלהן קדימה, התרחקתי צעד אחד אחורה.
"את לא תוכלי עכשיו להתחמק…" אמר הקול, "עכשיו אין אף אחד שיעזור לך" אמר, "ממש מסכנה!" צחק בגועל.
הדמות יצאה מבין הצללים.
הפריק!
הפריק??
"מה…" –"אל תגידי לי שעוד לא הבנת…." אמר הפריק.
"אה…. לא" –"אה… בני אנוש….. כל כך… מטומטמים!" נאנח ונשען על הקיר.
"סליחה?!" התפלאתי.
"כן! קשיי הבנה, מטומטמים…. עובדה שלא קלטת…" –"לא קלטתי את מה?" –"את זה!" אמר וחשף את ניביו.
"אההה!!" קראתי –"אין לך ממה להיבהל…. גם ככה השלמתי את מה שרציתי" אמר הפריק-ערפד-לא אנושי.
"מה?" שאלתי מבולבלת.
"אל תגידי לי שעוד לא גילית…" הוא אמר, "את יודעת… המצב חנוקה הזה?".
"אני לא יודעת על מה אתה… אה-האא!! מדבר…" אמרתי והשתעלתי.
חיוך דק התמתח על פניו.
"בואי איתי" הוא אמר ומשך בידי.
"מה? לאן? לא!" קראתי.
"אוי תסתמי כבר!" –"סליחה?!" –"בואי!" הוא אמר ומשך בידי.
"לא! עזוב אותי!" צעקתי.
"אין לך מה לצעוק… במילא אף אחד כאן לא ישמע אותך" הוא אמר מבלי להסתכל לאחור.
"מה?" מלמלתי. הסתכלתי מסביבי.
האנשים התרוצצו ממקום למקום. עסוקים בענייניהם, לא מודעים שמתרחשת כאן חטיפה!….
מה קורה כאן?!?!
"עזוב אותי כבר אידיוט!" קראתי, וניסיתי להשתחרר מאחיזתו.
הפריק-ערפד-לא אנושי שם לב אליי.
"חה! את באמת תמימה?".
"דיי!!! עזוב או-תי!!" קראתי.
הוא המשיך לגרור אותי כאילו הייתי בובת סמרטוטים.
"לאן אתה לוקח אותי?!" קראתי-שאלתי.
"את עוד תביני…" הוא אמר.
"אני רוצה עכשיו להבין!" קראתי.
"את באמת מעצבנת כמו שאדוארד אמר…" אמר הפריק. –"אדי?" מלמלתי.
מה הוא קשור?
* "ג'ס…. אני חייב לספר לך משהו…" "ג'ס. תקשיבי לי רגע! את….. אהמ… מתערפדת…" *
נזכרתי בבוקר ההוא…. ש… דמיינתי שאני רואה ערפד…
* "מה? בטח גם לך יש ניבים… נכון?" –"אם… כן.." הוא אמר… –"מה?!"
אדי פער את פיו. ניבים! פתחתי את עיניי בפליאה. "אוי לא…" *
לא שמתי לב שחלמתי בהקיץ, כיע שניה אחרי זה, הרגשתי שאני נופלת.
פקחתי את עיני.
"אהה!!!!!!!" צעקתי. נפלתי לתוך חור שחור. –"תיהני שם למטה!" צעק מאחוריי הפריק-ערפד-לא אנושי וצחק צחוק מגעיל ולגלגני
"הציייילוווו!!!!!!" צעקתי.
"אה!" פקחתי את עיניי.
הסתכלתי מסביבי.
כולם נעצו בי מבטים. כאילו שאני איזו משוגעת שברחה מבית משוגעים.
"ג'סיקה? את בסדר?" שאלה המורה.
"אה?" מלמלתי.
צחקוקים נשמעו ברחבי הכיתה.
"אליזבת, תלווי אותה בבקשה החוצה, היא צריכה להתאוורר" אמרה המורה.
אליזבת החזיקה בידי, ויצאה איתי לחצר.
"מה קרה שצעקת ככה באמצע השיעור?" שאלה אליזבת.
"מה? צעקתי?… באמת?" שאלתי מבולבלת.
"כן… את נרדמת וחלמת חלום רע?" שאלה אליזבת, מגחכת. –"נו באמת…" אמרתי ודחפתי אותה.
"הי" היא צחקה והחזירה לי דחיפה.
המשכנו ללכת ברחבי החצר.
הרגשתי שהפנים שלי בוערות. התחלתי להרגיש שוב חנוקה ולחוצה.
"אמ… ג'ס? את מרגישה בסדר?" שאלה אליזבת, והניחה את ידה על כתפי.
"כן…. למה?" שיקרתי.
"את… אדומה! ומזיעה…. את בטוחה שהכל בסדר?…" שאלה שוב אליזבת.
"כן…. לא!" אמרתי.
התחלתי לראות כפול.
"ג'ס?! ג'ס!" קראה אליזבת.