פעמוני המנזר מצלצלים

פעמוני המנזר מצלצלים, שרים על הכנסיה הגדולה. הו, מה גדולה היתה תפארתה בעבר!
כעת קשתות חרוכות ושברי עמודים הם התזכורת, תזכורת להדר.

פעמוני המנזר מצלצלים, מבכים את הנזירים. הו, מה נאה היה הברק על גלימותיהם השחורות!
כעת מחפשיהם ימצאו שלדי אנשים, אנשים קדושים.

פעמוני המנזר מצלצלים, והד בקולם למזמורים העתיקים.הו, מה רב הוד קולם האדיר המדנדן מפאתי העמק! כעת הקול היחיד שנשמע הוא קריאת העורבים העומדים על קברים, קבריהם של קדושים.

פעמוני המנזר מצלצלים, ואולי בכלל זה קולו של הכומר. הו, מה עשיר היה קולו המנחה את הטקס, מורה לאנשים את דרך האל! משימתו נכשלה; כל הנכנס לעמק חושב שאלוהים נטש את המקום ההוא.

פעמוני המנזר מצלצלים, כשולחים מארה על ראשם של המורים*. הו, מה יפה היה העולם לפני בואם!
בברזל ובאש כילו את המקום ואת תושביו, מארה על ראשם.

פעמוני המנזר מצלצלים, כקוראים נואשות למלך. הו, מה נאה היה שערו הכסוף והגלי המתנופף ברוח הקדושה! היה נדמה כי רק הוא שרד את חורבנו של העמק. הרק הוא?

לא! כי פעמוני המנזר מצלצלים, כן, מצלצלים עוד פעם אחת לפני חורבנם. עוד פעם אחת מזמרים על העמק, שרים את שירם, והינה כבר שוברו והופלו על הארץ, כה מר הקץ, קץ לשיר.

*מורים – עם שהוא תערובת של ערבים וצפון אפריקאיים מוסלמים, שפלשו לספרד והקימו בה את ח'ליפות קורדובה.